זעקת המדוכאים: ההתרסקות שהעצימה את הסטיגמה

כשאדם מבצע מעשה כה בלתי נתפס, כמו זה שעשה בשבוע שעבר אנדראס לוביץ, טייס המשנה שריסק את טיסת ג'רמנווינגס בדרום צרפת והרג 150 נוסעים ואנשי צוות, אנחנו מחפשים לכך הסברים וסיבות. איך מישהו יכול היה לעשות דבר כזה? הפרסומים אודות הדיכאון הקשה שממנו סבל לוביץ, הביאו לכך שרבים ראו במחלה הסבר למניעיו. אבל האמת היא שרובם המכריע של הסובלים מדיכאון אינם אלימים כלל ואינם מסוכנים לסביבתם.

ארגוני בריאות הנפש, פסיכיאטרים ואנשים שלקו במחלה, מבקשים להזהיר מפני הקישור בין מחלת הדיכאון לבין תוקפנות, המחזק לטענתם את הדעות הקדומות, הקיימות גם ככה סביב מחלות נפש בכלל ודיכאון בפרט.

אנדראה לוביץ עמד סמוך לכניסה למטוס האיירבאס A320, זמן קצר לפני שטיסה 9529 יצאה לדרכה. הוא יכול היה לראות את קבוצת התלמידים שהיו בדרכם חזרה מטיול בספרד, על פניו חלפו אמהות הנושאות את תינוקיהן. ד"ר אסף כספי, מנהל המרפאה הפסיכיאטרית במרכז הרפואי שיבא, מנסה לדמיין בעיני רוחו מה עבר באותן דקות במוחו של אנדראה לוביץ, זמן קצר לפני שטיסה 9529 יצאה לדרכה.

"אפשר לדמיין שעל פניו חולפים אנשים מחויכים, שמחים, והוא מיוסר כולו. החוויה שעולה אצלו מתוך הסבל הזה היא סוג של כעס. הרבה פעמים, סבל מיתרגם בסופו של דבר לתוקפנות. כולנו מכירים את זה. כשאנחנו סובלים, אם זה מבחינה נפשית או פיזית, רמת הסובלנות שלנו לסביבה יורדת משמעותית. אצל פסיכופטים, היכולת להרגיש חמלה אצל האחר או חרטה לנוכח הדחפים האלה, נמוכה מאד. רגשות שאנחנו מניחים שיעלו במצב כזה, לנוכח נשים וילדים, פשוט לא עולים. ייחסו לו גם ביטויים לשיגעון גדלות, כאילו הוא רצה להשאיר חותם. אבל בעיני זה גס מדי".

ד"ר כספי מבקש להדגיש כי אלה רק ספקולציות, שמבוססות על הפרסומים בתקשורת אודות מצבו הנפשי של לוביץ. על פי הדיווחים, הוא סבל בעבר מהתקף של דיכאון חמור וטופל בשל נטיות אובדניות. בביתו נמצאו מרשמים וכדורים פסיכיאטריים. "לכל התנהגות אנושית אפשר לנסות למצוא הסבר פסיכולוגי. על היטלר למשל ישנם ניתוחים פסיכולוגיים מכאן ועד הודעה חדשה. לא פעם נשאלה השאלה מה בתולדות חייו הביאו לאישיותו. הנטישה של אבא, היחסים עם אמא, פוסט טראומה שאולי הוא לקה בה ממלחמת העולם הראשונה. אבל ממציאת הסבר ועד אמפתיה - המרחק גדול. זה שאני יכול להסביר את זה, לא אומר שאני מקבל את זה".

דיכאון וחרדה הן הנפוצות ביותר מבין ההפרעות הנפשיות. 20 אחוז מהאוכלוסייה יסבלו במהלך חייהם מדיכאון. זה יכול להתפרץ פתאום, עם או בלי קשר לאירועי החיים. זה יכול לקרות לכל אחד מאתנו. על פי ד"ר כספי, "דיכאון מוגדר כמצב שנמשך לפחות שבועיים, שבהם רוב הזמן מצב הרוח ירוד וחלים שיבושים בשינה, בתיאבון וביכולת לתפקד ולחשוב בצלילות. בתקופה כזאת תקשורת עם הסביבה מצטמצמת והאדם מתכנס מעצמו. בסוף זה מוביל להתרחקות מהסביבה ולא לחיפוש אחרי 'הרפתקאות'".

ב"הרפתקאות" מכוון ד"ר כספי להתנהגותו של טייס המשנה לוביץ. "אנחנו לא בדיוק יודעים מה היה לאותו בחור. העובדה שהוא טופל בנוגדי דיכאון, לא אומרת בהכרח שהוא סבל מהמחלה. יתכן גם שסבל מדברים נוספים. דיכאון מתחבר הרבה להפרעות אישיות ומבנה אישיות מסוים יכול להיות הגורם המרכזי. אבל גם אלה ספקולציות. לא אופייני שאדם כזה יפעל באלימות. גם אם קיימת אובדנות, זה לא מוביל לפגיעה באחרים. כשאנשים מתאבדים, הם בדרך כלל לא לוקחים איתם אנשים אחרים".

דיכאון מגביר את הסיכון להתאבדות, למוות מוקדם ופגיעה עצמית, אך הקשר שלו לאלימות נבדק לראשונה במחקר שנערך בשוודיה, עם יותר מ-47,000 משתתפים. החוקרים מצאו כי 3.7 אחוזים מהגברים ו-0.5 אחוזים מהנשים הסובלים מדיכאון ביצעו פשע אלים. זאת לעומת 1.2 אחוזים מהגברים ו-0.2 מהנשים בחברה הכללית. ממצאי המחקר אינם מפתיעים את ד"ר כספי. "בחדר המיון פסיכיאטרי אצלנו בשיבא, יש מדי פעם הפעם מקרי תוקפנות ואלימות. אבל גם במיון הרגיל, הם נתקלים יום יום באלימות מצד חולים או בני משפחותיהם".

במאמר שפרסם בגרדיאן בסוף השבוע האחרון, סיפר מאט הייג, שסבל לסירוגין במשך 15 שנים מדיכאון קליני, במהלכן ניסה לשים קץ לחייו, על התסכול שלו מהפרסומים אודות טייס המשנה הגרמני. "בכל השנים בהן סבלתי מדיכאון חמור, מעולם, אפילו פעם אחת, זה לא גרם לי לרצות לפגוע באחרים. הכותרות בעיתונים זעקו 'הטייס-הרוצח סבל מדיכאון', כאילו זה ההסבר להכל. צ'רצ'יל סבל מדיכאון, והוא לא היה טייס, אלא עמד בראש חיל האוויר והיה מופקד על חייהם של אזרחים רבים בתקופה של איום ממשי. הסטיגמה מסוכנת הרבה יותר מהמחלה".

את גיורא פלג, שסבל במהלך חייו מהתקפי דיכאון קשים, הסטיגמה לא מרתיעה. "דיכאון הוא מחלה כמו כל מחלה אחרת", הוא אומר. "אני התגברתי על הסטיגמה. בעזרת התרופות אני מתפקד כמו כל אדם אחר וחי חיים טובים". אך לא תמיד זה היה ככה. מחלת המאניה-דיפרסיה התפרצה אצל פלג בגיל 35. "הייתי אדם רגיל. אני לא רוצה להגיד 'נורמלי', כי אין דבר כזה, אבל הייתה לי משפחה, אישה ושני ילדים ועסק פרטי. בסדיר הייתי חייל קרבי, ובמלחמת יום הכיפורים הייתי בקו הראשון. עברתי גם את מלחמת לבנון השנייה ועברתי אירועים מפחידים, שיתכן שהביאו לקריסה שלי בגיל 35".

לאחר שנמצא בצומת חולון, כשהוא עירום למחצה ומכוון את התנועה, פלד אושפז בכפייה בבית חולים פסיכיאטרי. "חיי התהפכו. התגרשתי, עזבתי את העסק. הייתי קם עם מחשבה אחת בראש - אני רוצה למות. אני רוצה למות. חוויתי כאב נוראי, שאני לא מאחל אותו לאף שונא שלי". פלג, שחצה את גיל 60, כתב ספר בשם "המסע המופלא של כריש אחד", המגולל את סיפור חייו לצד המחלה. הוא משמש היום מדריך שיקומי בעמותת אנוש. ממרום ניסיונו, גם פלג מנסה להיכנס לראשו של טייס המשנה.

"כשאדם נמצא בדיכאון עמוק והוא רוצה למות, הוא לא יודע איך להפסיק את הכאב הזה. זה כאב שהוא גם נפשי וגם פיזי. הוא מרוכז בתוך עצמו", מסביר פלג. "דיכאון, באיזה שהוא מקום, זה טירוף. אני חושב שהבחור הזה היה בדיכאון ורצה למות, והעובדה שהוא לוקח איתו אנשים נוספים לא עשתה עליו רושם. הוא הרי ימות ולא יצטרך לשאת באחריות. מצד שני, יכול להיות שהוא עלה למטוס כאדם רגיל, ורק ברגע שהוא התיישב בקבינה של תא הטייס, זה הגיע ברגע. זאת לא החלטה שמתכננים אותה. ההחלטה להתאבד מתקבלת לפעמים בשבריר שנייה."

גם פלג מדגיש כי בשום שלב הסבל האישי שלו לא גרם לו לרצות לפגוע באחרים. "אני לא מכיר את זה. קראתי גם שהוא רצה לעשות מעשה שידברו עליו. יש פה כל מיני גורמים, אי אפשר לנתח מחשבות של אדם עד שלא עומדים במקומו. נפש אדם היא דבר נורא מורכב".

בעמותת אנוש עסוקים בימים אלה פחות בסיפורו של הטייס לוביץ ויותר בחג הפסח ובדאגה לכך שלכל המשתקמים שלהם יהיה היכן לבלות את ערב החג. לדברי תמר סדן, מנהלת מערך השיקום של אנוש, "הקישור בין דיכאון ממנו הוא סבל לבין המעשים שלו, עושה נזק איום ונורא לאנשים שסובלים מדיכאון ונלחמים כל יום על מנת לנהל אורח חיים תקין. העובדה שמחברים בין דיכאון לבין מופרעות ותוקפנות היא מעליבה ופוגעת בקבוצה גדולה של אנשים, שאין ביניהם ובין האירוע הזה כלום".

גם ד"ר כספי מבקש להזהיר מהקישור הזה. "הדיון הציבורי גרם המון נזק. קודם כל ברמת הסטיגמה כלפי הסובלים מבעיות נפשיות ודיכאון. מיעוט קטן פועלים באלימות בגלל הבעיה שלהם. לעומת זאת רוב האנשים שנוהגים באלימות אין להם קשר לפסיכיאטריה. התוצאה של הדיון הזה, מעבר לסטיגמה, מזיקה לעניין עצמו. כי אנשים הזקוקים לטיפול, טייסים לדוגמה, יהססו לפנות לטיפול, כי הם יחששו שעניין מחלתם ייחשף וכתוצאה מזה הם עלולים לשלם מחיר".

לדבריו, "החשש של מטופלים מתיוג הוא יום-יומי. אנחנו נתקלים לא מעט באנשים שמנסים לטפל בעצמם - לוקחים מקרוב משפחה ציפרלקס - כי הם פוחדים מהסטיגמה. באופן גורף מקרים כאלה מחזקים את אחת המגמות הרווחות לא לפנות לטיפול בעיקר ציבורית בגלל החשש מחשיפה, בעוד שלנסות לתלות את ההסבר להתנהגותו של טייס המשנה בדיכאון שלו, היא לא יותר מפסיכולוגיה בגרוש".