העניין שלנו בלמידה מתחיל בנקודה שבה אנחנו לא יודעים. לא סתם, אלא בהכרה בכך שאנחנו לא יודעים. כאשר אדם אומר: "את זה אני לא יודע" הוא בעצם אומר: "יש בחוג המחשבות שלי קצה של מחשבה, שאני לא יודע את ההמשך שלה ולא יודע למה היא עוד מתקשרת".
זה מצוין.
כי באותו רגע נוצר אצלו עניין להמשיך בלמידה ולהשלים את הקשרים החסרים.
הורים רבים חוששים מהרגע בו הילד ישאל אותם שאלה שהם אינם יודעים את התשובה. הם מעדיפים שישאל את המורה שלמדה את הנושא באוניברסיטה ארבע שנים, היא בטח יודעת.
אבל זה בדיוק הרגע שההורים צריכים לטפח אצל הילד שלהם: את השאלה שלו, את הספק, את ההכרה באי הידיעה.
בספר "קיצור תולדות האנושות" כתב יובל נח הררי: "התגלית הגדולה שחוללה את המהפכה המדעית היא גילוי העובדה שבני האדם אינם יודעים את האמת, ואינם יודעים את התשובות על השאלות החשובות ביותר".
הוא מסביר, שהתרבויות והדתות בעת העתיקה הניחו שהכול ידוע. זה הרי טמון בשכלו של זקן השבט או כתוב בספרי הקודש. כיוון שהכול ידוע, אם לא לנו אז לפחות למישהו, לא נותר לנו אלא להתנהג על פי מה שכבר ידוע. אולם ברגע שבני אדם החלו לפקפק באמת השלמה, הם החלו לשאול שאלות, לחפש תשובות וללמוד דברים חדשים.
לפרנסיס בייקון (1615) מיוחסת האמרה שידע הוא כוח. הכוח נמצא בידי מי שיש לו את החופש לערער על המוסכם, לשאול שאלות ולחפש תשובות. וכשנמצאות תשובות, לערער עליהן שוב ולהציע עוד ניסויים לבחינת הדברים. לא במקרה החינוך הממלכתי מתקשה לאפשר חופש כזה לתלמידים, שכן החינוך הממלכתי נועד להשליט סדר ולא לשחררו (כפי שתואר בפרק 18).
בית הספר הוא מקום שבו יודעים. המורות והמורים למדו הרבה מאוד שנים הרבה מאוד דברים, והם יודעים. אם לא הם, אז בוודאי שספרי הלימוד, שנכתבו בידי מומחים, מכילים את כל שנחוץ לדעת. מנקודת המבט הזאת, משעמם מאד להיות תלמיד, שתפקידו לקרוא ולשנן את מה שאחרים יודעים. לא נוצר בחוג המחשבות שלו שום קצה פתוח של מחשבה, שאליה הוא יודרך לחפש המשך.
במקום שבו משבחים את אי הידיעה, שם יש לילד תפקיד פעיל והוא שותף בלמידה. לכן, אין להורים סיבה לדאוג אם הילד שלהם מדווח שהוא לא יודע, או אם הם עצמם אינם יודעים. אם השאלה עלתה, סימן שיש עניין. סימן שיש קצה של חוט בחוג המחשבות שמחפש לו המשך לקשר.
בהחלט יש גם מורות ומורים שנוהגים בדרך זאת. הבעיה אינה במורה, אלא בתוכניות הלימודים המובנות והמוכנות מראש ובספרי הלימוד שמביאים את התוכניות לכיתה, שמעקרים את היכולת של המורה לפתח תהליך למידה אצל התלמידים.
הספר "בית או ספר" מאת ד"ר גיל גרטל, עוסק במערך הכוחות שבין ההורים לבין החינוך הממלכתי. הספר יצא לאור בהוצאת הצוות הדידקטי בע"מ, ובסיוע מיזם "הורימוס - הורים מתרגלים סמכות"