לשבור את תקרת הזכוכית. עם אזמל

"לכי מפה ותקראי לרופא אמיתי", זה מה ששמעה ד"ר רות גור, כיום רופאה בכירה במרפאת הכאב בבית החולים שיבא, ממנהל חדר המיון כשהתחילה התמחות והגיעה לטפל בחולה בחדר טראומה. גור שייכת לקומץ הנשים, שבעה אחוזים, מבין הנוירוכירורגים בישראל, ולדבריה הסיבות לכך שתחום ההתמחות שלה הוא כמעט לחלוטין גברי ברורות. "הבעיה העיקרית היא ששנות ההתמחות הן גם שנות הפריון של האישה, וזה בדרך כלל מתנגש. קשה לאישה להתקדם אקדמית, כי זה מצריך הרבה עבודה במחקר, ותמיד זה בא על חשבון משהו".

גור אוהבת את תחום עבודתה, אבל מבינה מדוע נשים רבות בוחרות להתרחק ממנו. "נוירוכירורגיה זה תחום מרתק, אבל תנאי העבודה על הפנים. הרבה שעות, הרבה השקעה, מאד קשה להתקדם ואין הרבה תקנים", היא מסבירה. "באופן כללי, בכל המקצועות שבהם נדרשת השקעה רבה קשים להשתלבות עבור נשים. סיבה נוספת לדבריה היא שהמחלקות פועלות בלי מספיק רופאים. "בתנאים קיצוניים כמו שהמערכת נמצאת בהם, יכולים להתקדם רק מי שיכולים להקריב הכל עד הסוף", היא מסבירה. "אם יהיו מספיק רופאים במערכת לנשים יהיה יותר קל להשתלב. זאת מלכודת אנטי פמיניסטית".

היא בת 47, מתגוררת בשרון, נשואה ואם לשני בנים, בני 15 ו-10. ולמרות העבודה התובענית, היא חברה פעילה בוועד ההורים שלהם בבית הספר. "התחתנתי בצבא וילדתי בהתמחות. אין ספק שזה היה חיסרון. כשהבאתי את הילד הראשון לעולם, לא ידעתי שאהיה עד כדי כך בלתי נגישה. מהר מאד לקחתי אופר. בילד השני, הבאתי את האופר כבר בהיריון". בעלה של גור הוא איש הייטק והיא מעידה כי היו שנים מאד קשות, בהן בעלה עסק יותר ממנה בגידול הילדים. "למרות הקושי, הייתי בתקופה ההיא גם מאושרת", היא מספרת, "היה לי טוב במקצוע, התקדמתי, עשיתי מה שאני אוהבת. אבל למרות שעבדתי כל כך קשה, מעולם לא הצלחתי להשוות עם בעלי את השכר".

ד"ר גור נזכרת בימי ההתמחות הטרופים. "כשאת עובדת בתורנויות, ומגיעה בשיא ל-15 משמרות בחודש (של 36 שעות, מ"ש), אין מצב שאת ישנה. כשאת מגיעה הביתה, מי שעומד בינך לבין המיטה - יסכן את חייו באותו רגע", היא אומרת בחיוך. על רגעי שבירה אין מה לדבר איתה. "לא הייתי מספיק בהכרה בשביל לחשוב ולהישבר. אלה חיי הישרדות, שאנשים שלא חווים אותם לא מצליחים להבין במה מדובר. המשימה היא לעבור את היום בלי שלאף אחד לא יקרה שום דבר. רק בשלבים מאוחרים, כשהלחץ קצת ירד בעבודה, יכולתי לחשוב. בשיא ההתמחות, לא היו שום רגשות. על תקרת הזכוכית בעבודה בכלל לא חשבתי".

במהלך דבריה, ד"ר גור מקבלת שיחת טלפון מהבית. צריך לפתור מחלוקת בין הילדים. הבעיה בבית נפטרת וד"ר גור נזכרת ברגעים שהבהירו לה מה זה להיות אישה במקצוע גברי. "ההתחלה לא הייתה מסבירת פנים. במהלך סיבוב הבוקר תמיד יש עקיצות. בהיריון הראשון, למשל, מישהו אמר לי 'ההורמונים העבירו אותך על דעתך'. קיבלתי כל מיני הערות בנוסח 'יש לך וסת היום'". גם מצד המטופלים היא חוותה לא מעט מקרים מטרידים. "היה לי חולה, איש דתי, שהודיע שהוא לא מוכן שאישה תיגע בו. האופציה השנייה הייתה רופא ערבי, אז הוא הלך להתייעץ עם הרב. זה היה לא נעים לא לי ולא לבחור הערבי. רצינו להקיא מהסיטואציה".

למרות המקרים הקשים שהיא מתארת ד"ר גור, מעידה כי הם אינם רבים. "כשהייתי שנה בהתמחות, לא היו בכלל נשים באגף הכירורגי וניגש אלי מנהל מחלקה ואמר, 'בזכותך קיבלתי אישה להתמחות, כי ראיתי שבמקרה שלך זה עבר בשלום'. שמחתי שפתחתי את הדלת עבור מישהי אחרת, אבל העציב אותי מאד שיש בכלל דעה קדומה כזאת. אני מחכה לרגע שיחול שוויון אמיתי שיאפשר לנשים להתקדם בלי מגבלה", אמרה.

ד"ר גור לא מצטערת על כלום. "אמנם עשיתי ויתורים, אבל לא הייתי עושה בחירות אחרות. לא הייתי מוותרת על ילדים כי זה ממלא אותי ולא הייתי מוותרת על הנוירוכירורגיה כי לא הייתי שלמה. אין ספק שהתפשרתי בקריירה, כי אם לא היו לי ילדים הייתי עובדת יותר. אבל בסוף אני נהנית מכל העולמות".

בשנת 1948 הוציאו בסך הכל שבע נשים רישיון רפואה - 14.3% מכלל הרופאים. עם השנים המספר הזה טיפס ובשנת 2013 1,011 נשים - כ-42% - קיבלו רישיון לעסוק ברפואה. אחוז הנשים מכלל הרופאים במגמת עליה, והן מהוות 46% מהרופאים עד גיל 45 לעומת 43% בשנת 2000 ו-40% בגיל 45-64 לעומת 35% בשנת 2000.

בשנת 1948 הוציאו בסך הכל שבע נשים רישיון רפואה - 14.3% מכלל הרופאים. עם השנים המספר הזה טיפס ובשנת 2013 1,011 נשים - כ-42% - קיבלו רישיון לעסוק ברפואה. אחוז הנשים מכלל הרופאים במגמת עליה, והן מהוות 46% מהרופאים עד גיל 45 לעומת 43% בשנת 2000 ו-40% בגיל 45-64 לעומת 35% בשנת 2000.

נכון לנתוני משרד הבריאות מ-2013, נשים מהוות רוב במקצועות כמו פסיכיאטריה של הילד והמתבגר (64%), רפואת משפחה (56%), נוירולוגיה ילדים והתפתחות הילד (55%), אנדוקרינולוגיה (60%), המטואונקולוגיה ילדים (55%), רדיולוגיה אבחנתית (53%), גריאטריה (53%) והמטולוגיה (52%). ובכל זאת, בתפקידי ניהול, מספרן מועט. נשים מהוות 24% מסגני המנהלים בבתי החולים הממשלתיים ומבין 25 מנהלי בתי החולים, שלוש בלבד הן נשים.

את ד"ר ננסי אגמון לוין, סגנית מנהל המרכז למחלות אוטואמוניות בשיבא ויו"ר האיגוד לאלרגיה ואימונולוגיה בישראל, הנתונים האלה לא מפתיעים. לדבריה, "בשני העשורים האחרונים, כמות הנשים ברפואה לא רק גדלה, אלא כמעט עוברת את כמות הגברים. התחום בו נשים עדיין מפגרות, מלבד בתפקידי ניהול בכירים, הוא האקדמיה. בין הפרופסורים הפער הוא גדול - בשנה שעברה, לדוגמה, קיבלו את התואר מעל 40 גברים, לעומת ארבע נשים".

היא בת 49, נשואה לפיזיקאי ואם לשלושה - 20, 17 ו-11. "אני חושבת שנשים יכולות לנהל את העולם ובוודאי לנהל מחקרים, אבל נשים ירצו כמה פעמים בשבוע לצאת הביתה ולהיות עם הילדים ולא לעשות מחקר. אי אפשר להגיע לדרגה ניהולית בלי קידום אקדמי. בשנים הראשונות של כרופאה לא עשיתי שום דבר אקדמי. רק עבודה משפחה. אבל השלמתי את זה בשלב יותר מאוחר".

במקרה שלה, למשפחה ולילדים הייתה השפעה מכרעת על בחירת תחום ההתמחות. "כשלמדתי רפואה והגעתי לשלב בו אני צריכה להחליט במה להתמחות, טיפול נמרץ היה הכי קרוב לליבי. אחרי הרבה דיונים הבנתי שטיפול נמרץ דורש נוכחות לאורך הרבה שעות בבית החולים, ועם ילדים קטנים זה ירד מהפרק. אני לא מצטערת על החלטה לוותר על משהו שאני רוצה בשביל המשפחה. גבר לעולם לא היה צריך לעשות את הבחירה הזאת".

לדברי ד"ר אגמון לוין, דווקא בגלל שהיא נעדרה שעות רבות מהבית, היא תמיד חשה צורך לעשות יותר. "בוודאי שכשמבלים לילות בבית חולים, אז כשנמצאים בבית מרגישים צורך לפצות. אני יותר מבשלת, יותר מטפחת, יותר משקיעה, מאשר אם הייתי עובדת שעות רגילות. אני מעורבת מאד בחיי הילדים ופעילה בוועד ההורים. ברמה האישית את מוותרת על המון. תחביב, מפגשים עם חברים - כי אתה קובע סדרי עדיפויות. פעילות רפואית תובעת את זמנה, והילדים שלי תמיד ידעו שאמא צריכה לראות חולים".

לדעתה של פרופסור עידית מטות, מנהלת מערך הרדמה, טיפול נמרץ וכאב בבית החולים איכילוב ויו"ר איגוד הרופאים המרדימים, "אין מנהלות של בתי חולים כי הן לא רוצות. אם הן רוצות, אין סיבה שלא יהיו שם. את צריכה להחליט שאת רוצה. אותי לא רק שלא חסמו, תמיד פתחו את הדלת". לדבריה, "בבית ספר לרפואה יש יותר נשים מגברים. גם במקומות שבעבר לא ראינו נשים, באיכילוב יש המון מתמחות בכירורגיה. לב חזה, נוירוכירורגיה, יש המון גניקולוגיות. פעם לא הייתה אפילו אחת. זה השתנה באופן קיצוני".

ד"ר מטות מהירה ואנרגטית בדיבורה, כך גם בהתנהלותה בחייה. היא בת 54, נשואה זה 30 שנה לרופא ילדים ואמא לשני בנים בני 27 ו-30, שבהם היא מתגאה בלי סוף. במהלך הקריירה, היא עשתה צעד שנשים רבות היו חוששות לעשות ונסעה פעמיים לבד לשנת שבתון בארצות הברית, פעם אחת באוניברסיטת פנסילבניה ופעם בסטנפורד. "לא שמעתי ביקורת מהסביבה, להפך. אנשים קינאו בי".

כשהתמודדה עם השאלה מה המילה שמגדירה אותה יותר מכל בראיון קבלה שעברה באוניברסיטת סטנפורד, היא בחרה "אמא". "זה משהו שאי אפשר לקחת ממני. לא הייתי מוותרת על הדבר הזה. כל השאר זה piece of cake". מילת המפתח על פי ד"ר מטות היא בחירה. "לגבי מעמד הנשים ברפואה, אני אופטימית. אנחנו מחליטות. זה מתחיל במי הבעל שאת בוחרת. אחר כך אתם צריכים יחד לתכנן. גבר ואישה נושאים באחריות שווה לבית, רק שהאישה צריכה לרצות להתקדם. הרבה נשים בוחרות לטפח את הבית והבעל. זה בסדר גמור, רק שהן לא צריכות להתלונן".