סוחבת בקושי: היריונית עולה לאוטובוס

    לליאת לב ולבטן שלה עושים כבוד בכל מקום מלבד באוטובוס. שם אף אחד לא קם. מילא הנהג, אבל הנוסעים מתחפרים בכסאות ובפלאפונים שלהם והיחידות שקמות הן זקנות. כן זקנות! רוצים לדעת למה? תקראו עד הסוף

    • בלוגים
    • הריון
    ליאת לב
    כשאת צעירה ולא מעוברת את מתייחסת לתחבורה ציבורית מסוג אוטובוס כאל רכבת הרים. כשאת נושאת יצור חי בבטנך, נסיעה באוטובוס משולה להשתתפות ב?משחקי הרעב? (Shutterstock)

    כשאישה נכנסת להיריון נגלה בפניה עולם חדש ונעים של טובות הנאה. לפתע פתאום העולם כמו מחייך אליה ותושביו הופכים לנחמדים. ברחוב נותנים לך ולבטן שלך לעבור ראשונות, בכל מקרה של מרחב הצר מלהכיל שניים בו זמנית - דלתות נפתחות לפנייך מאליהן, כיסאות מופיעים מתחתייך בלי שאפילו ביקשת, בדוכן הפלאפל עוד לפני שלוקחים הזמנה תוחבים לך ביד שני כדורים (שלא תתעלפי מרעב), במסעדות מתייחסים לכל בקשה שלך כמו למשאלה אחרונה של נוטה למות ובקופת חולים את בכלל המלכה ה(כמעט) אם. וזה בלי לדבר על ברכת "שיעבור בקלות" שזרים גמורים מרעיפים עלייך באשר תלכי.

    רק במרחב אחד ויחיד מרגישה האישה ההיריונית בלתי רצויה, כאילו נכנסה ליקום מקביל - האוטובוס. אם בימים כתיקונם נסיעה באוטובוס איננה כיף גדול, נסיעה באוטובוס פלוס בטן היא בגדר סכנת נפשות. כשאת צעירה וחסונה ולא מעוברת את מתייחסת לתחבורה ציבורית מסוג אוטובוס כאל רכבת הרים מסוג אנקונדה, כאל משחק מחשב שהמטרה בו היא לחתור במרץ אל עבר מושב פנוי. ואם אין כזה, עלייך להחזיק בכל הכוח בידיות, להילחם בכוח הכבידה ולשמור על שיווי המשקל עד הגיעך לתחנה הנכספת. אבל כשאת נושאת יצור חי בבטנך, שאת מתכננת להמשיך לשמור עליו כמו על עוגה בתנור, נסיעה באוטובוס משולה להשתתפות ב"משחקי הרעב". פתאום נדמה שהיקום החביב נשאר מאחורי דלתיים נסגרות ואת מושלכת אל הגיהנום.

    לפוסטים הקודמים

    כל מה שעובר על בחורה בהיריון בישראל

    לכתבה המלאה
    סוחבת בקושי ועומדת באוטובוס (באדיבות ליאת לב)

    למה רק זקנות קמות להיריוניות?

    ובגיהנום הציבורי לנהג לא אכפת שאת נושאת את הדור הבא של עם ישראל. הוא לוקח סיבוב ועולה על המדרכה בדיוק כשסיימת לשלם ואת מחשבת את הצעד - מילולית - הבא, מאיץ בשמחה על כל הבאמפרים, ולוחץ על הברקס בהפתעה ככה בשביל הכיף. אבל האויבים האמיתיים בגיהנום הם הנוסעים. אלה לא ייפרדו מכיסאותיהם גם אם תתחילי ללדת מולם. בפעם הראשונה שאף אחד לא קם כדי להצילני מהמערבולת מרובת הגלגלים, הייתי מופתעת לרעה, אבל כעבור כמה פעמים כאלה הבנתי שמדובר במצב נתון של "הבא להקימך, השכם להתעלם ממנו". אני מדברת על ילדים וילדות, נערים ונערות, נשים וגברים, אפילו גברים חסונים, שמסובבים את ראשיהם הרחק ממני, מתחפרים עמוק עוד יותר בסלולרי שלהם, או סתם בוהים בי כאילו מחכים לראות איך אפול ואתגלגל. היחידות שמצילות את המין האנושי מבושה וכלימה היו דווקא נשים מבוגרות. ממש מבוגרות. אפילו זקנות. מובן שאני אף פעם לא מסכימה שיקומו, ולא פעם החמודות האלה נוזפות בבחור שיושב לצדן ומכריחות אותו לתת לי את מקומו. זה מצדו מתעורר לחיים, ועושה פרצוף של "ברור, למה לא ביקשת?".

    אני אסירת תודה להן, אבל אני לא מבינה למה הן כן קמות וכל השאר לא. והנה, דווקא עכשיו, כשאני כותבת את הדברים, זה עושה לי סדר בראש, ואני מבינה. נשים מבוגרות יודעות את מה שאחרים לא יודעים. הן עברו כמה היריונות וסחבו בגופן את ילדיהן, הן יודעות כמה זה כבד וכמה זה יקר, וכמה זה מפחיד. לא שאני מצדיקה את חוסר ההתחשבות של הלא קמים ואת חוסר החינוך שלהם, אבל הם פשוט לא יודעים.
    אז אם אתם קוראים את המילים האלו, תעשו טובה, כשאתם רואים באוטובוס אישה בהיריון עומדת וכמעט עושה סלאלום בין הכיסאות, תקומו ותנו לה לשבת. תודה.

    עוד "סוחבת בקושי"

    בנות, הישמרו מסרטי לידה ביוטיוב

    לכתבה המלאה

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully