בשנת לימודי האחרונה באוקספורד שמתי לב שאני נעשה מסורבל יותר ויותר. אחרי שנפלתי במדרגות קבעתי תור לרופא, אבל הוא אמר רק "להירגע עם הבירה".
אחרי שעברתי לקיימברידג' נעשיתי מסורבל עוד יותר. בחג המולד הלכתי להחליק על האגם בסנט אולבנס, נפלתי ולא הצלחתי לקום. אמי שמה לב לבעיות וקבעה לי תור לרופא המשפחה. הוא הפנה אותי לרופא מומחה, וזמן קצר לאחר יום הולדתי העשרים ואחד אושפזתי בבית החולים לבדיקות.
שהיתי בבית החולים שבועיים, ועברתי מגוון רחב של בדיקות. הרופאים לקחו דגימת שריר מהיד שלי, תקעו בי אלקטרודות ואחר כך הזריקו לתוך עמוד השדרה שלי חומר ניגוד כלשהו, היטו את המיטה ששכבתי עליה בכיוון אנכי והשקיפו באמצעות רנטגן כיצד הנוזל עולה ויורד. אחרי כל הבדיקות, הם לא אמרו לי במה אני חולה, רק שאין לי טרשת נפוצה, ושהמקרה שלי יוצא דופן. עם זאת, הסקתי מדבריהם שהם צופים שמצבי ילך ויחמיר ושאין להם מה לתת לי חוץ מוויטמינים, אם כי היה לי ברור שהם לא צופים שהוויטמינים באמת ישפרו את מצבי. בשעתו לא ביקשתי פרטים נוספים, כי הבנתי שאין בפיהם שום בשורות טובות.
כשהבנתי שאני חולה במחלה חשוכת מרפא הצפויה להביא למותי תוך שנים ספורות, הייתי המום. למה זה קרה דווקא לי? עם זאת, בזמן אשפוזי בבית החולים שכב במיטה מולי נער צעיר שהכרתי, שחלה בלוקמיה ומת בייסורים קשים. התברר לי שגורלי שפר עלי בהשוואה לאנשים אחרים אני לפחות לא הרגשתי חולה. בכל פעם שאני מתחיל לרחם על עצמי, אני נזכר בנער ההוא.
אי-הוודאות מה יקרה לי ומה יהיה קצב ההתפתחות של המחלה השאיר אותי אובד עצות. הרופאים אמרו לי לחזור לקיימברידג' ולהמשיך במחקר שהתחלתי אז בתורת היחסות הכללית ובקוסמולוגיה. אבל הרקע הדל שלי במתמטיקה הקשה עלי להתקדם במחקר וממילא המחשבה שאולי לא אספיק בכלל לסיים את עבודת הדוקטורט לפני מותי גם היא לא עזרה לי להתרכז. הרגשתי קצת כמו דמות טראגית.
התחלתי להאזין ליצירות של ואגנר, אבל עיתונאים שכתבו שבאותה תקופה גם הרביתי להשתכר הגזימו לגמרי. הטענה הזו נכתבה פעם בכתבה כלשהי, וכתבות אחרות ציטטו אותה מפני שהיא עסיסית, עד שלבסוף האמינו כולם שאם היא הודפסה פעמים רבות כל כך, ברור שהיא אמת לאמיתה.
עם זאת, החלומות שחלמתי באותה תקופה היו נסערים למדי. לפני שאובחנה המחלה, השתעממתי מאוד מהחיים. הרגשתי שאין שום דבר ששווה לעשותו. אבל ימים ספורים אחרי שהסתיים האשפוז חלמתי שעומדים להוציא אותי להורג. לפתע הבנתי שיש הרבה מאוד דברים ראויים שאוכל לעשות אם גזר הדין יומתק. בחלום נוסף שחלמתי מספר פעמים הייתי מוכן להקריב את חיי כדי להציל את הזולת. הרי אם אני עומד למות ממילא, מוטב שאביא תועלת.
אבל לא מת?י. אדרבה, למרות שעתידי היה לוט בערפל, התברר לי להפתעתי שאני נהנה מהחיים. הגורם העיקרי ששינה את חיי היה אירוסי לבחורה בשם ג'יין ו?יילד, שהכרתי פחות או יותר בתקופה שאבחנו שאני לוקה במחלת הנוירון המוטורי (ALS - Amyotrophic Lateral Sclerosi). האירוסים נתנו לי סיבה לחיות.
