יכול להיות שעוד מעט יעמדו בדלת שני שוטרים ואחד יצחק קדמן, ובידיהם הטור הזה, מודפס, ואני אושיט לאזיקים את הידיים. ויכול להיות שלא. קשה לדעת. מה שבטוח, בבית שלנו חיים שני עבריינים, ולא, אלה לא הילדים, למרות שהם עוברים על כל תקנת רעש אפשרית, מתעללים ברהיטים ובדרך כלל גומרים לנו את המים החמים, שזה בטוח מנוגד לאמנת ז'נבה. מלינק ללינק, מעשה שטן, הגעתי איכשהו לכתבה על בטיחות בנוגע לילדים, ובה, פיקסלים על פני צג, היה מונח לו החוק בלשון ברורה: "המשאיר ילד שטרם מלאו לו שש שנים בלא השגחה ראויה, ובכך מסכן את חיי הילד או פוגע או עלול לפגוע פגיעה ממשית בשלומו או בבריאותו, דינו שלוש שנות מאסר, עשה כן ברשלנות דינו שנת מאסר".
ואני בסך הכול קפצתי רגע למכולת.
כן, אני יודע שרוב האסונות מתרחשים בבית, ונכון, יש בעיר כל עיר פורצים, גנבים וסוטים, ובטוח שמספיקה שנייה אחת של חוסר תשומת לב או חוסר זהירות מצד הילד גם אם הוא מאוד אחראי, יהיו מי שיוסיפו כדי שיקרה משהו שנצטער עליו, ושלא משחקים בבריאות הילדים, והם החשובים לנו מכל, ושעדיף לאבד רגע בחיים ולא את החיים ברגע. הכול נכון. ובכל זאת, הלכתי. מודה בעובדות, אבל קצת כופר באשמה.
איפה עובר הגבול שבו אנחנו משחררים קצת את החבל, וסומכים עליהם שישרדו לבד בלעדינו לעשר דקות או שעתיים? איך אפשר לדעת שהם בשלים? מתי מרשים להם ללכת לבד לבית הספר? אני זוכר שלקראת סוף כיתה ב' הילדה החלה לחצות כבישים לבד, וכשסיפרתי את זה היו כאלה שפערו את עיניהם והביטו בי במבט ששמור לחולה שפעת שמשתעל לידך, והיו כאלה שהגיבו במשיכת כתפיים, כי גם הם הימרו במידה מסוימת על חיי ילדיהם כשהפסיקו ללוות אותם לכל מקום.
שיהיה ברור, אם הייתי דורש מהילד בן 5.5, כבודו לבוא איתי למכולת, הייתי פוגע פגיעה ממשית בשלומו או בבריאותו, כי הוא צפה באותם רגעים ב'צעצוע של סיפור 2' וניתוקו מהסרט היה גורם לו עוגמת נפש או התמוטטות עצבים. אז הוא נשאר לשבת על הספה מול הטלוויזיה, בתנוחת בהייה בטיחותית למדי, ואני קפצתי רגע לקנות כמה דברים הכרחיים להישרדותו. עזבו השגחה ראויה, הוא היה ללא השגחה בכלל. יש אנשים שיגידו שתחת השגחה עליונה. בקיצור, לפי החוק הוא הופקר לגורלו.
ולא בפעם הראשונה. יותר גרוע: לפעמים אנחנו משאירים אותו לבד עם אחותו הגדולה, בת 10.5, אחרי שמינינו אותה למבוגר האחראי. בטח רק על המשפט הזה יש כמה שמחייגים עכשיו 100 ושואלים אם הניידת כבר הגיעה, ומה בדיוק גורם לעיכוב. אז תוסיפו את זה לכתב האישום: היא נשארת לבד כבר מגיל שמונה. ועוד משהו לפרוטוקול: להשאיר את שניהם לבד בבית זה סיכון עצום, משום שהתחביב המשותף שלהם הוא לריב אחד עם השני, וכרגע אפשר לתמצת את מערכת היחסים ביניהם במשפט דייי! הוא התחיל!
לפני כחודש אשתי לקחה את כל זה צעד קדימה, במסגרת הרצון לחמם את היחסים בין הילדים ולתת לנו מרחב תמרון מסוים. אחרי קורס מזורז לגדולה, שכלל ליווי צמוד בפעמים הראשונות, היא הסמיכה אותה להוציא את הקטנצ'יק מהגן מדי פעם וללוות אותו הביתה. ובמילים קצת יותר ברורות: שני הילדים שלנו הולכים לבד ברחובות הזועמים, ומתמודדים בלעדינו עם הסכנה הכי גדולה למין האנושי כביש. יכול להיות שאחרי השורה הזאת אשתי ואני נחלוק את אותו תא.
החוק עונה בבירור על השאלה מאיזה גיל מותר להשאיר ילד לבד בבית, אבל החיים פחות ברורים בנוגע לזה. לפעמים יש אירוע שחובה להיות בו או שנתקעים בעבודה, ואז אי אפשר לקחת הלוואה לבייבי-סיטר זמינות משתנה, לא תמיד הפתרון הבטוח, תמיד הפתרון היותר יקר לא תמיד סבא-סבתא פנויים, לא תמיד יש הורים של חברים מבית הספר או הגן שיסכימו לקלוט את הפליטים, כך שלעתים, לאחר שמוצו כל האפשרויות, הילדים נאלצים להישאר לבד.
זה לא שאנחנו מדליקים נרות ברחבי הבית, אומרים שלום ויוצאים. יש נוהל מסודר, שכולל תדריך בטיחות מפורט לגבי שימוש במיקרו, מקרים ותגובות, איסור לפתוח את הדלת, אזכור מספרי החירום ואמירה חד משמעית שבניגוד לימים רגילים הפעם הם מצווים לצפות בטלוויזיה ולהירדם על הספה. אין פה הסמכה של רובאי 7 או בחינות לשכה, כלל האצבע במקרים האלה הוא פשוט: היגיון בריא, והמידה בה ההורים מאמינים שהילדים עצמאיים ואחראים.
האמת היא שדווקא כשאנחנו לא בבית, והילדים מופקרים לגורלם, דווקא אז משהו משתנה ביחסים ביניהם. אמנם קורה ומדי פעם הקטנצ'יק מתקשר בקול חנוק מגעגועים, או שהגדולה שואלת אם מותר לה להכין שייק ואנחנו אוסרים עליה כי אין לנו כרגע כסף לשיפוץ המטבח, אבל פתאום יצר ההישרדות נוכח הסכנות שאורבות הופך אותם לאחים בדם, או לפחות אחים לצרה. הם לא רבים, הוא מקבל את מרותה, היא הופכת סבלנית כלפיו, ולרוב הם משחקים יחד, עושים לבית מייק אובר רציני שלוקח יומיים לתקן ונרדמים יחד על הספה.
ייתכן שהורים הבוטחים בילדיהם קצת יותר מהממוצע למעשה מסוכנים להם בכך שהם מעמידים אותם בפני סיטואציות כאלה, אבל לפעמים אין ברירה, וזה בסדר. הילדים עצמאיים יותר, מסוגלים יותר, אחראיים יותר, ונהנים יותר, כי אין להם אף אחד על הראש. טוב, מה עכשיו, אתם לוקחים אותי ואת אשתי לשלוש שנים בפנים? ומי יישאר עם הילדים?