פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אמאל'ה אני אמא – תורת הבכי של אמא

      כשנועה הנדין יצאה לבלות עם חברות פעם ראשונה בלי הגור הכול זרם. בעיקר הדמעות שלה אחרי הטלפון הביתה. קריאת חובה לכל אמא מתחילה

      נועה הנדין בלוג אמאלה אני אמא (מערכת וואלה! NEWS , דליה שחר)
      נועה הנדין והגור. שום דבר כבר לא יהיה כמו פעם (צילום: דליה שחר)

      סופסוף יצאתי מהבית.
      כאן, אגב, יכולתי לסיים את הבלוג להפעם כי המשפט הזה הוא תמצית חופשת הלידה; השאיפה התמידית הזאת "להיות כמו פעם" עד שנוחתת (די מהר) התובנה - בצורת פטיש במשקל חמישה קילו על הראש - שלא. לא כמו פעם. שום דבר לא יהיה כמו פעם...

      אז יצאתי (לא כמו פעם) עם חברות טובות-טובות - אחרי שהשארתי למושלם רשימה של 20 סעיפים (לא כולל תתי סעיפים); מה לעשות כשהגור בוכה/ ישן/אוכל. מתי. עם מי. עם מי לא. מי יכול לבוא. מי לא. מה להגיד למי שבא. מה להגיד למי שלא בא (כדי שלא יבוא). כמה פעמים קופצים על הכדור. מתי להחליף טיטול, איזה טיטול מתאים לאיזו שעה. על איזו דרגה להפעיל את מחמם הבקבוקים. וגרעפס. לא לשכוח גרעפס. ככה בקטנה.

      כעבור כמה דקות

      עברו כמה שעות (דקות) מהרגע שיצאתי מהבית והתקשרתי. הסברתי לעצמי שאני מתקשרת רק כדי לבדוק שהכול כשורה, ושכל אמא מתקשרת לבדוק מה קורה ושזה נורמלי לחלוטין. אבל האמת היא שהתקשרתי כדי להרגיע את הדופק, הסחרחורת ואגלי הזיעה (ובקטע של חצי הכוס המלאה: נראה לי שחוויתי הכנה לגלי חום בגיל המעבר. כל יום לומדים משהו חדש). המושלם ענה ובאופן מפתיע (או שלא) אמר לי שאהיה רגועה (זה כנראה כבר לא יקרה בגלגול הזה) ושהכול בסדר, הכול נראה בדיוק כמו שנראה כשהלכתי. אי שם לפני חמש דקות.

      בישרתי בשמחה לחברות באוטו שהכול ממש בסדר; המושלם מושלם והגור גור ואפשר להתניע את הרכב ולצאת לדרך.
      קצת לפני שהגענו ליעד הרגשתי שוב (מופתעים, נכון?) צורך להתקשר. ככה זה כשאת ליטראלי מזדקנת במהלך חיפושי חנייה בתל אביב והזמן שחולף נותן למחשבות (מכל הסוגים והמינים) זמן לקנן בראשך.

      למה הוא בוכה?

      חייגתי ומלאת גאווה העברתי את השיחה לספיקר, כדי שכולן יגידו למושלם שהוא מושלם ושהוא יגיד לחברות שהן הכי. מחכה צלצול. עוד צלצול. אין מענה. עוד צלצול. שוב גלי חום, וחבל כי התאפרתי לראשונה מזה נצח. עוד צלצול. הוא עונה. כלומר הוא לחץ על הנייד. אבל לא שומעים אותו, את המושלם. שומעים את הגור. ואם אדייק: שומעים את זעקות השבר, בכי התמרורים וייסורי הייסורים של הגור הקטן והיקר לי מכל.
      מבועתת אני פונה אל המושלם. הוא צועק לי שאהיה רגועה והכול בסדר. הוא כבר ירגיע את הגור ויחזור אליי.

      באופן ודאי נוסף לי עוד קמט (ולא, אני לא מדמיינת וזה לא חריץ. זה קמט!!!).

      דממה דקה משתררת ברכב למאית השנייה ואז היא מופרת:
      למה הוא בוכה? שואלת אחת הטובות-טובות שלי שמכירה אותי מהיום שאני מכירה את עצמי ולכן מעזה להסתכן בשאלה כזאת בטיימינג כזה.

      או, טוב ששאלת. מאיפה לי לדעת למה הוא בוכה???
      מה, את לא מכירה את הבכי שלו? בכי? לא... אני מכירה את הגור, כלומר, סוג של מכירה, אנחנו עוד בפרוסס, אבל בכי? מה אני אמורה להכיר בבכי? הבנות מסתכלות עליי במבטים נואשים.

      טובה-טובה אחרת מרגישה שהיא מצילה נפש בישראל ופותחת במניפסט: יש בכי של עייפות, יש בכי של עצבים, יש בכי של צומי, יש בכי של גזים, יש בכי של..."

      אני מתחילה לבכות - יש בכי של אמא! הייתכן שלא השכלתי לאתר את מקור הבכי? הייתכן שכולן יודעות למה התינוק שלהן בוכה ורק אני נותרת אובדת עצות, אוחזת בפניי ובשערי (בעדינות, בכל זאת הוא נושר בקצב של שערה בדקה) ותוהה מה הוא רוצה?

      הפרופרוציות נשארות בחדר לידה

      האיפור מרוח, עוד לא מצאנו חנייה ואם זה לא מספיק הרפידות בחזייה מתחילות להרגיש לחות משהו. שנייה לפני האבדון (סורי, אבל הפרופורציות נותרו אי שם בחדר הלידה. אם בכלל היו אי פעם...) המושלם מתקשר. הוא אומר שהכול בסדר. כאחרונת הפולניות אני לא מאמינה. הוא מסביר שהגור כנראה היה עייף אז קצת התעצבן מהחלפת הטיטול אבל עכשיו הוא ישן והכול בסדר. טוב... אני משתדלת להתרצות.

      שנייה לפני שאני סוגרת את השיחה אני מבקשת תמונה שתהיה הוכחה. בעודי ממתינה להוכחה החותכת אני מעדכנת את הטובות-טובות שלי בתוכן השיחה. אחת מהן פוסקת שזה בסך הכל היה בכי של עייפות. אני פוסקת שאם הן לא מפסיקות עם תורת הבכי שלהן אני מבטיחה שאבכה לנצח.

      בדיוק ברגע שמצאנו חנייה (בחיי שהייתי מגיעה יותר מהר ברגל. בחיי שלא באמת הייתי הולכת את המרחק הזה ברגל) נשמע צלצול של הודעה. המושלם שלח תמונה.
      חנייה מושלמת ותמונה מהמושלם. רגע מושלם כזה.
      אני פותחת אותה. מסתכלת. וצוחקת. וגם בוכה. מיקס עקום פנים כזה...

      הטובות-טובות מסתכלות עליי ברחמים, בחוסר אונים ובעצבים.
      מה קרה עכשיו?- שואלת האמיצה מכולן בטון תובעני.

      אני מנגבת את הדמעות (זהו, הלך האיפור, אני מקווה ש"המראה המעושן" עוד נחשב אופנתי) ומזכירה לבנות את הטייטס והטוניקה שקיבלתי בטעות מהשכנים של ההורים ממש כשהגור נולד. כלומר, אני החלטתי שזו הייתה טעות ושהם חשבו שהגור הוא גורה, אחרת אין הסבר מתקבל על הדעת למתנה הנשית הזאת. הגיוני אגב שהם טעו כי אותם שכנים כתבו לי בברכה לבת המצווה: "לנעמה המתוקה". ופעם אחרונה שבדקתי הייתי נועה. שם קליט, נפוץ כזה. אז היצמדות לפרטים הקטנים כנראה מהם והלאה.
      בכל אופן מפה לשם הגור שלי ישן כל כך מקסים וענוג והדוק משהו... בטייטס וטוניקה!

      הטובות טובות שלי מלמדות אותי עוד שיעור לחיים: לעולם אל תשאירי פריטים לא רלוונטיים (להלן; טייטס וטוניקה ששמתי על שידת ההחתלה כדי להעביר הלאה לחברה עם תינוקת) ברדיוס שלהם. מבחינתם אם השארת בגדים על השידה משמע הכנת להם את הבגדים להלבשת הגור. הם לא מגדילים ראש - לא מסתכלים על הפריטים; ועל מה מצויר עליהם - ולא כי הם לא יכולים, אלא כי בתקופה הזאת של חיינו - הם מעדיפים שלא להסתבך איתנו. את יודעת, זה עלול לגרור בכי של עצבים.
      כן. אני יודעת. בכי של עצבים אני יודעת.

      נועה הנדין בלוג אמאלה אני אמא (מערכת וואלה! NEWS , דליה שחר)
      אז מה הוא כבר עושה? עוד שאלה שאפשר לוותר עליה לפני שהתינוק בן שנה (צילום: דליה שחר)

      אני רק שאלה

      כשירות לציבור מוגשת רשימת השאלות עליהן כדאי לוותר כל עוד לא חלפה שנה מרגע לידת הגור:

      • "מה הוא כבר עושה?"- לא הרבה, את יודעת. בבוקר הוא מפצח את מבנה האטום, אחר כך הולך לאימון ספורט אתגרי על קיר טיפוס, ובערב מתרגל את היפנית שלו עם מורה פרטי. ככה בקטנה, הוא בכל זאת עוד תינוק (!).

      • "מתי מספר שתיים?..."- גם אם תשאלו את השאלה הזו עם חיוך היא לא תצחיק. תוותרו. תודה.

      • "רגע... זה בן או בת?"- תשקיעו עוד שנייה וחצי ותדעו לבד. נכון, יש אימהות שקצו בבידול המגדרי וקוראות תיגר על צבעים שמוגדרים "גבריים" (כחול על גווניו) או הדפסים שמוגדרים "גבריים" (צבי הנינג'ה על גווניהם). אני לא נמנית עליהן.

      • "וואי! כמה הוא כבר שוקל?"- האמת שלא שקלתי אותו לאחרונה. כמה את?