יש דברים שלא מספרים לאמא

רציתי לכתוב על אמא שלי, לספר על איך היא מתמודדת עם העובדה שיש לבת הקטנה של סוכרת. זה נשמע נורא דרמטי, מינימום איידס, אבל זאת עדין התמודדות לא פשוטה בשביל הורה. הבעיה היא שהתחלתי לכתוב ואז הבנתי (אזהרה- קלישאה) שאני בעצם כותבת עלי.

תבינו, אמא שלי מדהימה. היא אשת חיל, בת 70 פלוס שלא הייתה מביישת ביכולות ובאנרגיות אף פרגית צעירה בגיל 20. היא חזקה ונחושה, תומכת ומכילה ואוהבת המון. היא גם חברה ממש טובה. אמא שלי חווה את החיים יחד עם כל הילדים שלה. אם משהו עובר על מישהו מאתנו הוא עובר גם עליה. אין לזה חשיבות אם זה כאב ראש, התרגשות , קלקול קיבה, מצב רוח רע, אהבה, שיברון לב או שמחה גדולה.

פחדתי שאם אני אדבר עליה, או בעצם עלי דרכה, היא תוצג באור שלילי, כי כל מה שאני רוצה להראות זה את הקושי. הקושי שלה לשחרר את הדאגה האין סופית לשלומי והקושי שלי להתמודד עם הדאגה הזאת. קשה לי להכיל את זה, קשה לי לקבל את זה והכי קשה לי זה לחשוב שלפעמים היא נפגעת מזה. הבעיה מתחילה בזה שלאימא שלי יש חוש שישי, האישה לא מפספסת כלום.

בשיחת הטלפון היומית שלנו היא יכולה לשאול אותי מה התוכניות שלי הערב ולשאלה יש בדרך כלל תשובה אפשרית אחת: אני נפגשת עם חברים/ פילאטיס/ כלום/ יוצאת עם הבנות. לפעמים התשובה יכולה להיות אמת ולפעמים שקר שבא לטייח על מה שאני באמת עושה שזה כנראה לצאת לדייט או פעולה אחרת שלא תעבור את אמא שלי חלק.

הבעיה מתחילה כשהצד השני יודע להבחין מתי זה אמת ומתי זה, איך לומר בעדינות, לא מדויק. הו אז מתחיל מבול השאלות האינסופי: "איזה חברים? איפה הם גרים? באיזה שעה? לאיזה סרט אתן הולכות? מי באה? לא נפגשת איתם אתמול? את נפגשת הרבה עם ליאור וסיוון לאחרונה...המממ..... "

הסיטואציה הזאת מגלמת בתוכה כל כך הרבה: הרגשה שאין לי טריטוריה פרטית שהיא רק שלי ושאני יכולה בתוכה למדר מידע, תחושת האח הגדול צופה ומאזין כל הזמן ודבר לא חומק מעיינו, אשמה על זה שלא אמרתי את הדברים בפשוטם או בגדול- תחושת חוסר עצמאות נוראית.

זה היה נורא בגיל ההתבגרות שעישנתי סיגריה ראשונה, המשיך להיות נורא בפעם הראשונה שהיה לי חבר וזה עדין נורא היום שיש לי סוכר נמוך. אין מה לעשות, יש דברים שלא מספרים לאמא. אז יש כאלה שיגידו, מה יש לך? מה הסיפור? תגידי ותתמודדי עם התגובות של אמא שלך. אבל זה לא כזה פשוט. לפעמים הדרך הקצרה של איזה שקר לבן חוסכת הרבה מאוד סימני שאלה וספקות אחר כך.

אמא שלי קולטת אותי עוד לפני שאני קולטת את עצמי. בשיחת הטלפון היומית שלנו היא עשויה להגיד לי שנשמע לה שיש לי סוכר נמוך והיא בדרך כלל צודקת. זה הדבר הכי מעצבן בעולם. אני אף פעם לא אומרת לה שהיא צודקת. זה לא יפה, אני יודעת. אבל כל פעם שאני מודה בפני עצמי שהיא צדקה, זה מציב אותי במצב בלתי אפשרי. מצד אחד אני רוצה לשדר לה עסקים כרגיל, שלא תדאג, שלא תתגנב לראשה, אפילו לשנייה, המחשבה של מה היה קורה אם היא לא הייתה אומרת לי. מצד שני, כל המחשבות האלו מציפות אותי ומגנון שלם של אשמה נכנס לפעולה.

איך לא שמתי לב? מה היה קורה אם לא הייתי שמה לב? מה, אני צריכה בייביסיטר צמוד לענייני סוכר? אם הייתי לבד, הייתי שמה לב?. אולי אני לא מטפלת בעצמי מספיק טוב? וואי כמה אמא שלי בטח דואגת עכשיו. אני לא בסדר. אמא שלי לא תישן בלילה עכשיו. אמא תמיד יודעת הכי טוב. זה גורם לי להרגיש חסרת אונים. ילדה בת 15 שצריכה שאימא שלה תטפל בה. אחת שבגלל שהיא "חולה" לא תוכל להיות עצמאית אי פעם. זה הפחד הכי גדול שלי מהחיים בצל הסוכרת. זה משתק אותי, גורם לי להחסיר פעימה ולא בקטע טוב.

יש תמיד את הקול הרציונלי שבא ואומר את עצמאית, את מסתדרת יופי לבד, את מתמודדת עם הכל בדרך שלך. את לא חולה ואת מתגברת על הקשיים יופי. שיחת הטלפון עם אמא שלך פשוט הקדימה אותך בכמה רגעים. זה הכל. תירגעי. הכל טוב. יש דבר אחד שההיגיון לא מצליח לפתור וזה את התחושה שאמא שלי דואגת עכשיו, שהיא תישן קצת פחות טוב הלילה, שבגללי היא חרדה, שבגללי תהיה לה עוד שערה לבנה. אמא שלי דואגת מספיק, יותר מדי, היא לא צריכה לדאוג יותר.

אמא אני אוהבת אותך