פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חיים של אבא: אסיפת הורים

      זאת העונה הזאת בשנה של אסיפות ההורים. הייתי כבר בהרבה כאלה. זה תמיד אותו דבר: מתחילים בדיבור על חינוך וערכים גבוהים וגומרים ברזולוציה של סוג הבייגלה בטקס של חנוכה. למה זה קורה?

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      (צילום: ארז מיכאלי)

      אחרי 20 דקות זה התחיל. כאב עמום בגב התחתון, כזה שמקרין לאגן. שיניתי תנוחה, עד כמה שאפשר, כי בכל זאת מדובר בכיסא של גן ילדים. כן, זאת העונה הזאת בשנה של אסיפות ההורים. הייתי כבר בהרבה כאלה. זה תמיד אותו דבר: מתחילים בדיבור על חינוך וערכים גבוהים וגומרים ברזולוציה של סוג הבייגלה בטקס של חנוכה. לא רוצה לרדת פה לשורש העניין ולרקע ההיסטורי והחברתי, אבל כשמדובר בחינוך הילדים הנשים הן יותר, איך נגיד, יותר מתעניינות במיקרו. אנחנו הגברים יותר מתעניינים במקרו. לא כי לא אכפת לנו, אלא כי פחות אכפת לנו.

      גברים יוצאים מנקודת הנחה שאם מולם עומדת גננת עם 35 שנים במקצוע והם בקושי מצליחים להשתלט על השניים וחצי ילדים שלהם, אז כנראה שהיא יודעת מה לעשות, ופחות קריטי לנו אם הילד יקבל קוסקוס רגיל או קוסקוס מלא בצהרון. חוץ מזה תיכף מתחילה ליגת האלופות, אז בואו נסכם ונתפזר, טוב?

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      לילדים בלבד (צילום: ארז מיכאלי)

      היינו עשרים אימהות וחמישה אבות. הנוכחות של חמישתנו הוכיחה שלרומנטיקה פנים רבות, וכשאוהבים באמת אז "אני אלך לאסיפה" שווה לא פחות מ"העגילים האלה עלו לי אלף שקל". הגננת דליה הדגימה להורים מספר תרגילי נשימה שהיא עושה לילדים בבוקר, כמעט כל האימהות שיתפו פעולה, ואנחנו הגברים תפסנו פוזה של רפול עם ידיים משולבות כי אנחנו כאילו קשוחים ואף אחד לא יגיד לנו מתי ואיך לנשום, בטח כשהילדים לא בסביבה ואין מי שיוציא לנו את הנשימה מהנשמה.

      אחר כך כל הורה הציג את עצמו וסיפר קצת על ילדו. עברתי הרבה מבחנים בחיים, זה אחד הקשיים שבהם. איך לעזאזל מכניסים את הילד שלך לפחות מ-140 תווים? איך גם מוציאים אותו ילד מושלם - אבל לא מדי, כי בכל זאת קצת נימוס - וגם מתארים אותו במדויק. שלושת המשפטים האלה על הילד הם למעשה סוג של ריאיון עבודה מלחיץ במיוחד ואנחנו יודעים שכל תכונה חיובית יכולה להתפרש גם כשלילית. מה שאני מציג כ"שובב ומלא שמחת חיים" יכול להתפרש אצל האימא מולי כ"זה הילד הברדקיסט הזה שהבהיל את הבת שלי מאחורה, ומאז היא מוכנה לישון רק עם אור דולק".

      תיאור הילד ותכונותיו להורים האחרים היא מעין אודישן גם להורה עצמו. פתאום מגלים שזה עם המשקפיים מאריך בדיבור אז הוא בטח חופר, להתרחק ולתחזק יחסים של שלום-שלום; הנמוכה עם העיניים הכחולות נראית ממש טוב, אבל רגע, מה זה הקול הציפציף הזה שלה?; ההיא לא פרגנה מספיק לילדה שלה ותיארה אותה כדעתנית, שזה עקשנית, לא?; והאימא הזאת שטוענת שהבת שלה תמיד שמחה וחייכנית, נו באמת, אפשר לשבט אותה או שעישנת משהו לפני האסיפה?

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      כל אחד הוא מיוחד (צילום: ארז מיכאלי)

      חמש דקות אחרי שההורים מתחילים להציג את עצמם ואת ילדיהם, אנחנו הגברים – אני מרשה לעצמי להכליל כאן – פחות זוכרים מי אימא של איזו ילד ובטח לא מקשרים פרצוף לשם. לוקח לנו זמן לזכור שהגבוה המקריח שאוהד את הפועל תל אביב הוא האבא של הילדה המתולתלת ההיא, ושזאת שתמיד מתלבשת אלגנטי היא האימא של הילד הזה שלובש רק חולצות של ספיידרמן. מתישהו לקראת טקס שבועות אנחנו הגברים כבר יודעים לזהות 50 אחוז מהילדים בגן ויש סיכוי מסוים שאפילו נצליח לקשר בינם להורים שלהם. עם כדורגלנים יותר קל לנו.

      הגננת דליה התחילה להקריא את האני מאמין שלה. ומקריאה ומקריאה. היא מאמינה בהרבה דברים. יכול להיות שהיא הקריאה רק חמש דקות אבל על כיסא ילדים ההרגשה היא שזה נמשך שעה. הגב התחתון הזכיר לי שגראוצ'ו מרקס אמר פעם, "יש לי עקרונות, ואם הם לא מוצאים חן בעיניך אז יש לי אחרים". אני מאמין בכל לבי באני מאמין שלה, ואם מישהו מההורים החזיק באני מאמין שונה משלה, אני מאמין שאחרי שעה על הכיסאות הקטנים גם הוא מאמין בן מאמין ויש לו על מי להישען.

      דליה מסבירה ומספרת על סדר היום, ההורים שואלים מדי פעם שאלות ועורכים הצבעות, וההרגשה היא שעד שנצא מכאן נינט טייב כבר תספיק להתגרש. אני מבין אותה. הורים יכולים להיות פציינטים קשים, לכן צריך כבר על ההתחלה לסמן טריטוריה, לקבוע גבולות, ולהסביר להם מה מותר ומה אסור בגן. נו, כמו עם ילדים.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      מה זה גב תחתון לעומת העתיד של הילד? (צילום: ארז מיכאלי)

      בינתיים עברו שעתיים והכאבים איומים. אבל מה זה גב תחתון לעומת העתיד של הילד ואושרו בהווה. אני אקריב למענו הכול עכשיו, ובתמורה בעוד 30 שנה הוא יהיה אדם לתפארת, שב-17:00 יאסוף אותי מהאורתופד ויקפיץ אותי לפיזיותרפיסט.

      אחרי האסיפה החלטתי לערוך תחקיר עיתונאי אמיץ ומקיף, אז הרמתי טלפון לאימא שלי. "תגידי, גם כשאני הייתי ילד בגן דיברו אתכם שעות על ערכי חינוך, סוגי פעילויות ולו"ז יומי?". לקח לה רגע להבין שהיא צריכה לעוף אחורה בזמן לסבנטיז, ולהיזכר מה היה במעון ויצ"ו בין כל המנחם בגין-אבבא-עבודה. "לא", ענתה, "ישבנו חצי שעה, אמרו לנו בעיקר כמה לשלם ואיך". לא מרנין במיוחד.

      למחרת בבוקר לקחתי את הילד לגן. "איך הייתה האסיפה אתמול?", שאלה אותי הגננת דליה. חייכתי אליה ועניתי, "ארוכה, ארוכה מדי". מה לעשות, ההורים של היום מעורבים יותר, מהגן ועד הצבא, וגם משרד החינוך מחייב כל מיני פרוטוקולים ותקנות שצריך להקריא, ובסוף איכשהו, גם אם לא מתכוונים, זה נגמר בכאבי גב. היא הרי יודעת שלא היינו מחליפים אותה באף גננת בעולם. אם היה אפשר, היינו מחליפים רק את הכיסאות.