ממש אחרי הפנייה בכיכר היא חיכתה לנו למטה, כמו שסיכמנו. הבטתי בה עומדת מעבר לכביש. היא ציפתה שאעצור את המכונית לידה, אבל לא רציתי לעשות פרסה אלא להמשיך לאותו כיוון אז עצרתי מולה, בצד השני של הכביש. סימנתי לה דרך החלון לחצות במעבר החצייה הסמוך ולבוא אלינו. יום שישי אחר הצהריים, אשתי יושבת לידי, הילד מאחורה, מוזיקה מתנגנת ברדיו, הילדה תיכף תיכנס לאוטו וניסע לבקר את סבא וסבתא.
היא התקדמה לעבר מעבר החצייה ובירידה אליו הוסתרה על ידי מכוניות חונות. היא הביטה בנו, הביטה בכביש, אבל לא הביטה לצדדים. היא ילדה זהירה ואחראית, אבל כנראה שהנוכחות שלנו נטעה בה שאננות. במקביל, אשתי ואני ראינו מכונית אפורה מתקרבת במהירות מרחוק. ציפיתי שהמכונית תאט לפני מעבר החצייה, ציפיתי שהבת שלי תעצור בקו המכוניות החונות ותביט לצדדים, אבל המכונית נוסעת והילדה הולכת.
אשתי ואני מביטים אחוזי אימה בילדה מתחילה לחצות, ובמכונית השועטת לעברה. היא לא יודעת מה מתקרב אליה, הנהג לא יודע מה מתקרב אליו, ואנחנו רואים את האסון מתקרב אלינו. אני פותח מיד את החלון, ותוך כדי חושב לעצמי - מה, ככה ייגמרו חייה? ככה ייגמרו חיינו? הבנאליות של הטרגדיה.
אשתי ואני שאגנו את שמה דרך החלון הפתוח, הילדה הביטה בנו, האטה לעשירית שנייה, והמכונית חלפה על פניה. צעד אחד נוסף קדימה, זה כל מה שהיה צריך כדי שהיא תידרס. הביטוי כפסע מן המוות היה מוחשי. ישבנו באוטו מבועתים, מנסים לעכל מה ראינו. לעכל את מה שקרה ומה שיכול היה לקרות.
מעולם בחיי לא פחדתי כמו ברגע ההוא כשהיא חצתה את הכביש. ירו עליי בלי סוף פצמ"רים בלבנון, איבדתי את הבלמים בירידות מהר קוזיוסקו באוסטרליה וגם בירידות מהר וושינגטון בניו המפשייר, אשתי ואני היטלטלנו בים סוער בתאילנד כשאנו בסירה בגודל של קליפת אגוז. אבל הרגע הזה היה רגע מעורר פלצות, רגע מטלטל.
מדהים כמה מחשבות עוברות בשנייה אחת במוח שלנו, ובאיזו מהירות הרגשות מציפים את הנפש. באותה שנייה קריטית חשבתי שהבלתי ייאמן נראה בלתי נמנע; היה בי תסכול עמוק על כך שרגע קודם חשבתי לפתוח חלון ולהגיד לה מתי לחצות בגלל שדה הראייה המוגבל, אבל סמכתי עליה ולא עשיתי את זה; התחרטתי שלא עשיתי זאת והייתי בטוח שעכשיו אבכה על כך כל חיי; כעסתי על עצמי על שמלכתחילה לא עשיתי פרסה ועצרתי לידה; קיוויתי שזווית הפגיעה תהיה כזאת שאולי תשאיר אותה בחיים; קיוויתי שהאמבולנס יבוא מהר; חשבתי שמוות באופן הזה הוא כל כך מיותר ושמספיקים סנטימטר לפה או מבט לשם כדי למנוע אותו, ולכן הוא גם כל כך כואב; וחשבתי שכל כך הרבה אנשים נהרגו בנסיבות האלה, והשאירו מיליוני משפחות מיוסרות; חשבתי ששכול מהסוג הזה יכול להוציא מהדעת, ואז חשבתי שכל סוג של שכול יכול להוציא מהדעת, ותהיתי איך נחיה עם חור בלב וכאב שלא מרפה מהגוף.
כל זה בשנייה אחת. כשהאסון היה בהתהוותו. זה לא קרה. לאושר יש פנים רבות, לפעמים הוא מגיע כתחושת הקלה. סיפרתי זאת לאשתי אחר כך, והיא אמרה שחשבה בדיוק את אותם הדברים באותה שנייה.
אחרי שהילדה ניצלה, וגם אנחנו, היא נכנסה לאוטו. התגובה שלנו הייתה אנושית להפליא: כעס. אני כעסתי על הילדה כי היא לא עצרה והביטה לצדדים, אשתי כעסה עליי על שלא עצרתי לידה מלכתחילה, והילדה כעסה על שנינו בגלל שכעסנו עליה ולא נתנו לה רגע לעכל. "תזכרי תמיד", חתמתי את סערת הרגשות, "כשאת חוצה כביש, גם אם זה איתנו, עם מבוגר אחר או עם חברות, את חוצה אותו לבד. ל-ב-ד. אל תסמכי על אף אחד. לא על הנהגים, לא על מי שאיתך, לא על הרמזור, גם אם הוא ירוק. סמכי רק על עצמך. תביטי אלף פעם לצדדים, תחכי כמה שרק צריך, תחשבי שאת חוצה נהר סוער בלב הג'ונגל".
בדקות הבאות, בשעות שבאו אחר כך, בימים שעברו מאז, אני משדר לילדה שגרה אבל למעשה מביט בה וחושב עליה כמו אחרי התגלות. אני קלישאת "להעריך את החיים" מהלכת. שמח לשמוע את הקול שלה, מתבונן בה מסתרקת, מחזיק חזק יותר את כפות ידיה, מחבק אותה תכופות וממושכות. נדמה לי שגם אשתי נוהגת כך. וכן, הפכתי דאגן יותר. אני אומר לה להיזהר בכביש גם כשהיא אומרת לי לילה טוב והולכת לישון.
מאז נזכרתי לא פעם בנאום של אל פאצ'ינו בסרט "יום ראשון הגדול" בו הוא מאמן המסביר לשחקניו שמשחק הפוטבול מוכרע על אינצ'ים. סנטימטר לפה או לשם משנים את הכול, והמאבק הוא על השגת אותם סנטימטרים. הפוטבול, כמובן, הוא אלגוריה לחיים עצמם, שיכולים להשתנות בגלל או בזכות סנטימטר לפה או לשם. זהו מרווח הטעות או המרחק מהצלחה. והסנטימטרים האלה מסביבנו כל העת. באותו רגע, כשהילדה שלנו ירדה אל הכביש, היה לנו את הסנטימטר הזה, היקר כל כך.
אחרי הביקור אצל סבא וסבתא המשכנו לביקור משפחתי. ישבנו בחצר, וכמובן שהיא ואחיה רבו בקולי קולות, רדפו זה אחר זו ועשו לנו בושות. ואני התעצבנתי עליהם, אבל בלב פנימה שמחתי כל כך, כי שלוש שעות קודם הכול היה יכול להיות כל כך שונה. הרי לאושר פנים רבות, ולפעמים הוא מגיע בצורה של ילדה מעצבנת. אחרי השנייה המפחידה בחיי, איחלתי לעצמי ולאשתי שילדינו האהובים רק ימשיכו לעצבן אותנו כל החיים.