ייתכן שיש לי נטיות אובדניות, אחרת אי אפשר להסביר למה הסכמתי לצאת לבד לבילוי עם ארבעה ילדים, חצי מהם לא שלי. ייתכן גם שזה בגלל שאני די מאולף. "אולי תעשה משהו כיפי עם הילדים", אמרה אשתי, ואני קצת התפלאתי. "זה בערך מה שעשינו איתם בחודשיים האחרונים, לאורך כל החופש הגדול הזה", עניתי, וקיוויתי שתשלח אותי לעשות משהו כיפי בלי הילדים. היא הזכירה לי שיש לה יום השתלמות והיא חוזרת בצהריים, "החופש הגדול תיכף נגמר אז תעשה איתם משהו כיפי לבד, שלא יישבו בבית סתם", שבנשית מדוברת זה "תיעלמו לי מהעיניים לכמה שעות כי אני חייבת להתאוורר מהחיים האלה עם כמה פרקים מהסקס של המאסטרס". כמו כל גבר, אמרתי אחריה אמן.
ללא מעט נשים יש נטייה לראות בנו הגברים יצורים חסרי אונים הסובלים מאין חלוקת קשב, כאלה שמתלהבים לפעול אבל רק למען עצמם, ולא מסוגלים להתמודד לבד עם ילדים. עקרונית זה נכון. אז התייחסתי לפקודה שלה כאל מבחן גבריות אולטימטיבי ככה אני מסביר לעצמי את הרצונות שלה ושנינו חיים באושר ורציתי להוכיח לה, לי, שגברים לא פחות טובים מנשים, וגם אנחנו מסוגלים לעמוד בדרישות של הילדים, לספוג את הרגישויות שלהם, להיות קשוחים כשצריך, נדיבים כשאפשר, ולהחזיר את כולם הביתה שלמים, מרוצים ועייפים. אובמה כבר אמר את זה קודם, אבל הנה, גם אני: כן, אנחנו יכולים.
החלטתי לקחת את הילדים להחלקה על הקרח. כלומר, זה מה שהם דרשו. מצוין, חשבתי לעצמי, מיליוני גברברים לבד ואם כבר לבד אז שיהיה ממוזג. לקח לי שעה למצוא את בגדי החורף בארונות, לקחתי יותר מים ממה שצריך, חתכתי המון פירות, והכנסתי לתיק גם כמה חטיפים שעושים נעים לחשבון העו"ש של רופאי השיניים. ערכת ההישרדות הושלמה. יוצאים לדרך.
הפור נפל על חולון - ללא ספק העיר הכי ארקטית בארץ והנסיעה עברה ללא עצירות חירום לריקון השלפוחית וללא ריבים. בואו אני אגיד לכם משהו על חולון: גדלתי בה אז דברו נקי, הא. מכורתי וכו'. אחרי שחנינו פתחתי את הדלת וקיבלתי כוויה מהחום בחוץ. "מהר, לקופות", דחקתי בהם לפני שימסו לי.
"מצטערת, המקום סגור עד 13:30 בגלל אירוע פרטי", אמרה הקופאית. לעזאזל עם הטייקונים האלה. זה אומר שיש לנו לשרוף שעה איפשהו או להישרף שבחוץ. ראיתי את בתי וחברותיה מתאדות לאטם והקטנצ'יק כבר החל למלמל דברים לא ברורים, כך שהיה ברור לי שמדובר בדיני נפשות ועליי להגיב מהר. קדימה, תאלתר כדי שכולם ישרדו.
כדי להעביר את הזמן בחיים ובפחות מ-35 מעלות נסענו למקום הכי קריר בעיר מחוץ להיכל הקרח: קניון חולון. בואו אני אגיד לכם משהו על קניון חולון: הוא משעמם בדיוק כמו הקניון שליד הבית שלכם, אז שהשעה הזאת תעבור כבר, הא. הבנות הלכו להסתובב רק נשים יודעות למה הכוונה ואני והילד עשינו שופינג זריז שהסתכם בכדור פלא שעלה שקל. כדור פלא זה כדור קטן מגומי שקופץ גבוה וחזק, מאלה שאחרי כמה הקפצות הוא מחריב את הבית ופלא אם מישהו יוכל לגור בו. אני בטוח שאת הכדור הפלאי הזה פיתחו קבלני שיפוצים, אבל אין לי עדיין הוכחה חותכת לזה.
הזמן עבר איכשהו, והבנות הגיעו איכשהו בזמן לנקודת המפגש, כל אחת מחזיקה בפה מסטיק בצורת סיגריה. וואלה, לא ידעתי שעדיין מייצרים כאלה. לקחתי את העניין בהומור והרציתי להם במשך עשר דקות על נזקי העישון, הרצאה קצרה שיצרה נזקים משל עצמה, כאלה שרק בעוד שנים יתבררו. רגע לפני שכולם נרדמו בעמידה, הכרזתי "יאללה, להחלקה על הקרח".
חזרנו להיכל. בחוץ עמד תור של משהו כמו 528 אימהות וילדים נמסים. היו שם בערך עוד שלושה אבות בודדים במערכה חוץ ממני אברהם, יצחק ואחד שנראה כמו זאב נחמה פלוס חמישה קילו מה שהזכיר לי שאני באתגר גבריות אולטימטיבי, ותודה לאשתי שדואגת לי לעניין בחיים. נכנסנו.
לא הייתי בטיטאניק אחרי שהיא התנגשה בקרחון, אבל ככה זה היה, אני בטוח. הצלחנו להישאר צמודים במהומה. "מה מידות הנעליים של הילדים?", שאלה הקופאית. לעזאזל. אלה שאלות שנשים שואלות נשים אחרות. נתתי מבט חטוף בכפות הרגליים שלהם ועניתי בפני פוקר ובקול של עירית ענבי "35, 34, 34 ו-30".
אבא אני צמאה, ארז תעזור לי לנעול, אבא זה לוחץ לי תסדר את זה, ארז אני הולכת למשטח, אבא הקסדה גדולה עליי, ארז איפה השירותים, אבא תגיד לה שתיתן לי יד על הקרח, ארז מתי אפשר כבר להיכנס להחליק. התחלקתי לכמה אנשים ותפעלתי את כולם, הם עלו למשטח ואני נשארתי בחוץ עם התיקים עליי, מצלם ללא הרף, מתפלל שאף אחד לא ישבור רגל ומוכן לפנות פצועים.
הילדים ניסו בעיקר לעמוד יציב על הקרח, ואני שיננתי בלב סעיפי ביטוח. מחכות לי 45 דקות ארוכות. מסביב לילדים בלי סוף התרסקויות שיכולות לפרנס ערוץ יוטיוב חדש, והם מנסים להחזיק מעמד בתוך הכאוס, בעיקר זה שחולל דוס תימני שכל קשר בינו לבין קרח נראה רופף למדי, אבל הוא החליק במיומנות מרשימה ובמהירות אדירה שאיימה להעיף את כולם הצדה.
ביציאה אי אפשר היה למחוק להם את החיוך מהפרצוף. הם קרנו מאושר. "היה כיף, הא", שאלתי בנסיעה, וספגתי בהנאה את הזווית שלהם לחוויה שיצרתי לבד. כולם שבו בשלום לבסיסם. עמדתי בזה כמו גבר. בנות, אל תספרו לנו סיפורים. אובמה כבר אמר את זה קודם, ואני חושד שרק בהקשר הזה, אבל הנה, גם אני: כן, אנחנו יכולים. ואפילו בהצלחה. אנחנו פשוט מעדיפים שאתן תעשו את זה.