הלכנו לסרט. עוד תחנת חובה בחופש הגדול הזה. היו טיולים, בילויים, קייטנות, לונה פארק, מגלשות מים, ירידה למקלט, עלייה מהמקלט, לילות בכינרת, ים, בריכה, הופעות, הרבה על האש, הרבה אש בדרום והרבה הרבה כסף למימון כל החום יולי-אוגוסט הזה, שעדיין כבד מאוד. אז עכשיו סרט.
"מטוסים 2" רחוק מלהיות איזה סרט ניאו-ריאליסטי של רוברטו רוסליני או סוגה עילית כלשהי, הוא יותר משהו כמו שעה וחצי של עלילה פשוטה וצבעונית, עם מוסר השכל מהדהד שאמור ללוות את הילדים לכל החיים, או לפחות עד ליציאה מהאולם. הנה ספוילר: דאסטי הוא מטוס מרוץ פרוע שהורס לעצמו את תיבת ההילוכים, מפתיע את כולם ובעיקר את עצמו והופך למטוס כיבוי מצטיין. בקיצור, שהילדים יבינו שאם דלת אחת נסגרת בחיים, תמיד אפשר לפתוח אחרת, ושעשייה למען הכלל מספקת יותר מאשר עשייה למען עצמך. במקום מסר פשוט המועבר באמצעות זוויות צילום אמנותיות ודיאלוגים ארוכים של שתיקות מתישות, קיבלנו את התובנות האלה באנימציה רועשת.
אבל למי אכפת. כי מדי פעם הילד שם עליי את הראש, ונצמד אליי בקטעים המותחים, והתרגש מהמפגן האווירי המצויר של דאסטי, והתלהב כשהמטוסים הצליחו לכבות את השריפה הגדולה. ישבנו יחד, אחר כך פגשנו את אשתי והילדה והלכנו יחד, אכלנו יחד, נסענו יחד, ואני חשבתי שזאת דרך מצוינת להעביר את היום, והחיים לא יכולים להציע לי דבר יותר טוב מזה כרגע.
צריך להגיד את זה בקול רם ובלי להתבייש: הוא יקר, ארוך וחם, אבל אנחנו ההורים - כן, כולל אבות - אוהבים את החופש הגדול. אוהבים מאוד.
זה לא קל, ילדים הם עם די מתיש ומרוכז בעצמו, אבל מה האלטרנטיבה? לשבת שמונה שעות מול מחשב במשרד? להעביר עוד יום במפעל? כן, עבודה היא ערך, עבודה היא הגשמה עצמית, סיפוק וגם קצת משכורת, אבל אין מחיר לחופש, גם - ואולי בעיקר - כשהוא עם הילדים. אזהרה: הפסקאות הבאות אינן מומלצות לחולי סוכרת.
אז זה הזמן לחשוף את הסוד: שלא ייגמר לעולם, או לפחות שיימשך עד שייגמר הכסף. החופש הגדול זאת תקופה שגורמת לי לפנטז על דרך חיים אחרת שבה הוא הופך מחודשיים בשנה לשגרת חיים. משהו בסגנון משפחה בקרוואן שנודדת מאגם מדהים במינסוטה לפסגה מושלגת בהרי האנדים, ממשיכה ללילה זרוע כוכבים באאוטבק האוסטרלי ומשם לכבר הבנתם את הפואנטה. חופש גדול-גדול.
זה לא יקרה. צריך בשביל זה כסף או אומץ או משניהם, אבל לפחות יולי-אוגוסט הם חופש גדול-קטן, החודשים שעוברים הכי מהר בשנה, כי ככה זה כשנהנים. חודשים שבהם אנחנו יותר עם הילדים, ולכן יותר מתעצבנים, יותר מבזבזים, יותר מקטרים - פחות לעצמנו, יותר לסביבה - שקשה, ושצריך סידור ובלה בלה. אבל החופש שלהם הוא החופש שלנו, ולפעמים, בדרך כלל כשהם ישנים אחרי עוד יום של ים-סרט-טיול, אנחנו מסננים בשקט, לעצמנו, שבוא'נה זה כיף גדול.
כמובן שהכול עניין של גישה ואופי. מי שמעדיף להיות תקוע בפקק באיילון במקום בבריכת פעוטות בקלאב ביוון הוא כנראה וורקוהוליק חסר תקנה, או כזה שאוהב לעשות ילדים כי התהליך עצמו מעניק הרבה סיפוק, אבל פחות אוהב את השלבים המקדמים יותר של המשחק, אלה שכוללים וורקוהוליות כפויה של גידול, טיפול, חינוך ועייפות כרונית.
יש גם משהו מאוד מנחם בהתחככות הזאת ב"עם כל עם ישראל" - שם נרדף לשהות ארוכה מדי במקום צפוף, מיוזע, יקר ונטול חניה - אולי משום שכל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, גם אם הן תקועות בפקק בכניסה לחניון הסינמה סיטי וקוראות לזה בילוי משותף. זה פשוט עניין של השקפה, וצריך לנסות להתעלם מהכתם שעל המפה הלבנה, או לפחות לקחת את הכתם הזה בפרופורציה הנכונה.
אז נכון, כשנסענו לנחל הקיבוצים והם רבו כל הדרך, הפכנו אשתי ואני לפקעת עצבים והייתי ככה קרוב מלחצות את הגבול לירדן ולהשאיר אותם שם עם בקבוק מים ומכתבי המלצה, אבל זה עדיף על נסיעה עם הבוס לפגישה עם לקוח.
הקיטורים שלהם תחת השמש הקופחת במהלך עשרים דקות ההליכה אל המכוניות החשמליות גרמו לי לברך ברוך שלא עשני יזידי, אבל זה עדיף מלשמוע את הקיטורים של אלי מהכספים או דני ממחלקת רכש. שחינו, אכלנו, צחקנו, קיבלתי מהם נשיקה בעין מודע, וזה בריא יותר מכל נופש חברה.
במסעדה הם שיגעו אותנו עם כל ה"בא לי" שלהם, וכמו כל הורה, גם אני חשתי שהם רעשניים יותר מהילדים האחרים הרועשים שישבו בשולחנות הסמוכים, אבל זה עדיף על כל הרמת כוסית מאולצת בעבודה, בטח אחרי ששניהם הצחיקו את המלצרית והשאירו צלחות ריקות.
במהלך "צוק איתן" - מלחמה שהפכה ליומיום - יזמו בני נוער מרחבי המדינה, נו, האזור הזה ששמו המעודכן כיום הוא "עוטף ישראל", עצומה להארכת החופש הגדול. אני בעד. חתמתי. נו מה, רק ככה אפשר להעביר את הזמן בכיף עד החגים.