דייט ראשון. שעה לפני זה אני מקלחת, מורטת שערות סוררות מכל מיני מקומות, משנסת מותניים בשביל להיכנס דווקא לג'ינס הזה, מורחת מני תמרוקים, מצחצחת שיניים ומארגנת את התיק שלי. הכל במקום, החיוך ללא רבב, אין אודם מרוח על השיניים, המסקרה כמעט ולא מורגשת וזה אשכרה נראה שהריסים שלי עבים, שחורים ומסולסלים בדיוק במידה הנכונה בכל שעה ביום. כן, זה טקס מטופש שמטרתו לגרום לי להרגיש טוב עם עצמי, כשבסופו של יום אני באמת מרגישה הכי נוח בג'ינס רחב וטי שירט. אבל לפחות אני שמה על עצמי את מעטה השלמות עם חיוך קטן שאומר, אני תמיד נראית ככה. אפילו בבוקר עוד לפני שאני שוטפת פנים.
נפגשים: חיוך נבוך, נשיקת ניקור על הלחי. ממשיכים לפאב ואז- טה טה טה דממממםםםם - אני מרגישה שהסוכר שלי לא ברור ואני צריכה לבדוק. פדיחה. נכון, זאת לא באמת פדיחה, כולנו אנשים, לכל אחד את השריטות שלו אבל זה פדיחה. שעה עבדתי על להיראות מושלם ועכשיו על הדקה השלישית בדייט נפער חור במעטה השלמות הלא כל כך מושלם שלי.
זה בראש שלך?
אני מבינה שזה לגמרי בראש שלי העניין הזה, וזאת הביקורת העצמית שלי שמדברת. ההיגיון הבריא (פחות או יותר) שלי גם יודע להסביר שאף אדם בעולם לא יפסול אותי בגלל בדיקת סוכר, ואם כן אז הוא אידיוט וברוך שפטרנו. אבל זה לא נעים.
אני גם ממש לא מסתירה את העובדה שאני חולת סוכרת. זאת אומרת, אני לא מסתובבת עם שלט ניאון זוהר מעל הראש וחץ מהבהב שצועק "רק היום, רק היום, חולת סוכרת" אבל זה לא סוד ואני לא מתביישת לספר את זה. זה הכל שאלה של מתי.
עכשיו העניין הזה תקף לא רק בדייטים. מתי מספרים שאת חולת סוכרת? או האם זה משהו שאמורים לספר?
ייצר ההישרדות שלי אומר שכן, שצריך מישהו בסביבה שיודע אם משהו יקרה, למרות שכמעט אף פעם לא קורה כלום. מתי מגיעה הנקודה שצריך לספר את זה, מתי זה בסדר לרצות לספר את זה? האם זה המשפט הראשון או השני שצריך לצאת לי מהפה?
יושבים אצל חברים בסלון, מסיבת יומולדת ויש לי סוכר נמוך. אני מוציאה את המיץ מהתיק ואחד החברים שלא הכרתי עד אותו ערב מפטיר לעברי: פששש... לא ידעתי שצריך להביא את השתייה מהבית. צחוקים.
להוציא מיץ מהתיק באמצע בית קפה, להתמודד עם מלצרית מצקצקת על זה שאני מביאה מיץ מבחוץ בלי שום קשר לעובדה שאכלתי עכשיו ארוחה לתפארת מלווה בבירה או שתיים או לקבל מבטים של אנשים אל מול החברים שאומרים לך, אל תהי גנובה, מה את הולכת לשתות מיץ בחוץ? שיקפצו לך. יש את הסעיף בחוזה עבודה שמצהיר שאת בריאה וכשירה לבצע את עבודתך. האם סוכרת זאת הסתייגות או לא?
נפילת סוכר זה לא סקסי
ומה קורה כשהסוכרת באמת משחקת תפקיד? לא השיט הזה של לא נעים לי דייט ראשון. מה קורה בפעם הראשונה שבאמת יש מצוקה. כשהולכים עם חברה באמצע שום מקום והרגליים כושלות בגלל סוכר נמוך והיא צריכה לרוץ לקנות לך מיץ? מה קורה כשאת בבית של חבר, כולך מכוסה זיעה קרה וכבר שתית את המיץ בתיק ואת צריכה לפשוט על המקרר ולחפש משהו פחממתי לתקוע?
נפילת סוכר, או הסיטואציה הלעיתים נזקקת שהיא מביאה איתה, היא הדבר הכי לא סקסי בעולם, לפחות אצלי:
אני מתכסה זיעה בכמויות שלא היו מביישות גבר שמנמן בגיל העמידה שרץ עכשיו מרתון, אני נהיית מבולבלת ודיס-אוריינטציה כללית משתלט עלי. העיניים נהיות מזוגגות ואני בקושי מצליחה להוציא משפט קוהרנטי אחד מהפה. מקסים.
יש משהו נורא אינטימי בסיטואציה הזאת. נפילת סוכר בנוכחות אנשים תמיד מלווה באשמה, בתחושת חוסר אונות מאוד גדולה, שלא לומר תלות. אם הייתי לבד הייתי מסתדרת. זה שלי, ביני לבין עצמי ואין לי עניין לחלוק את זה עם העולם יש לי את הדרכים שלי ואת יכולות ההתמודדות שלי וכלפי העולם אני מושלמת. זאת שמתמודדת עם המחלה שלה בגבורה, זאת שבכלל לא ניכר עליה הקושי, החולי, הבעיה.
היפו תמיד מציף תחושת חולשה מטורפת, מעבר לחולשה הפיזית הכפויה. זאת תחושת חוסר שליטה, ההרגשה שאני רוצה לצעוק "אתם לא תעשו בשבילי", "אני יכולה לבד", "אני עצמאית ואחראית אל תגידו לי מה לעשות", אל מול ההבנה שהאדם שניצב מולי, זה שהמוח שלו כנראה כן מצליח לחבר משפט שלם אחד ברור, יודע, נכון לשבריר שניה זה, יותר טוב.
אז לשמחתי אני מוקפת בהמון אנשים, חברים ומשפחה אוהבים תומכים ומבינים. מהסוג שלא שופט ומקבל ומכיר ויודע להגיד את המילים הנכונות ולעשות את המעשים הנכונים בסיטואציה אבל זאת תמיד הייתה וזאת עדיין, מהעדר מילה טובה יותר לתיאור הסיטואציה, פשוט פדיחה.