פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חיים של אבא: קריאת תחת

      גדל לנו פה דור שקורא, אבל פחות. הרבה פחות. הם קוראים כתוביות בטלוויזיה, קוראים סמסים וקוראים קצת שטויות באינטרנט, אבל לא ספרים. תעצרו את ה-4 ב-100, הם רוצים לרדת

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      כמעט חודשיים עברו, ורק 72 עמודים (צילום: ארז מיכאלי)

      72 עמודים, זה הכול. כמעט חודשיים עברו, ורק 72 עמודים. לפחות לפי הסימנייה. יכול להיות שהיא רק תקעה אותה בעמוד 72 כדי שנחשוב שהיא קוראת, ויכול להיות שאני קונספירטיבי. אבל מה שבטוח הוא שבינתיים הספר שוכב על המדף ומקבל ממנה יחס של, ובכן, שום יחס. לפני החופש הגדול אמרנו לה שהיא חייבת לקרוא שני ספרים, ומאז הילדה שחתה, רקדה, טיילה, גלשה באינטרנט, גלשה בים, ישנה קצת, נשמה באופן קבוע, אבל קראה רק 72 עמודים. הדחקתי את זה במשך הרבה זמן, סיפרתי לעצמי שאולי היא מתפדחת שמישהו יראה אותה קוראת את "יומני החנונית" – ספר אוורירי בלשון עדכנית שאפשר לגמור בהמתנה לאוטובוס – אבל הבעיה עמוקה יותר. היא פשוט לא אוהבת לקרוא.

      ולא רק היא. ערכתי מדגם לא מייצג בקרב כמה מחברותיה, ובעיני הוא מייצג מאוד כי התוצאה הייתה חד משמעתית. כשאת לא קוראת עם החברה שלך, את לא קוראת עם החבר של החברה שלך, ועם החברה של החבר של החברה שלך, ועם החבר של החברה של החבר של החברה שלך, וככה גדל לנו פה דור שקורא, אבל פחות. הרבה פחות.

      ספרים, רבותיי, ספרים. עולם הולך ונעלם. רוב הילדים היום קוראים כתוביות בטלוויזיה, קוראים סמסים וקוראים קצת שטויות באינטרנט, אבל לא ספרים. תעצרו את ה-4 ב-100, הם רוצים לרדת. תספרו להם שפעם ישבתם מול ערוץ אחד וצפיתם באיציק ויינגרטן מנחה את "סיפורים בראש" ומבחינתם סיפרתם להם על התקופה הצלבנית. פיהוק.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      לא ממש בונים מילים (צילום: ארז מיכאלי)

      כמו השערות שצומחות בגב, זה קורה באופן די פתאומי. אי אפשר להגיד שאשתי ואני לא עשינו הכול לפי הספר כדי שהיא תאהב לקרוא. היינו מקריאים לה כמעט מדי ערב. שיניתי קולות לפי הדמויות, הקפדתי על הגייה ברמה של דן כנר והיא הייתה מהופנטת. ואז החל המצב להידרדר. זה קרה כשהיא למדה לקרוא בעצמה. חשבתי שהיא תקפיד לסגור כל ערב עם ספר במיטה, אבל היא הקפידה להדליק טלוויזיה ולהתווכח איתנו למה זה חשוב שהיא תצפה בריאליטי סוג ז' שמשודר ממש עכשיו. ולא רק היא. ערכתי מדגם לא מייצג בקרב כמה מחבריי, ובעיני הוא מייצג מאוד כי התוצאה הייתה חד משמעתית.

      "הקריאה מפתחת את הדמיון", הסברתי לה פעם את ההבדל בין ספר לטלוויזיה בקול מלא פאתוס, והיה נדמה לי שאני שומע פסנתר מרגש ברקע, "בספר את נותנת לדמויות בסיפור את הקול, המראה, הלבוש והתנועה, את מדמיינת את הצבעים, את הצלילים, את הכול. את מפתחת את החשיבה והשכל. טלוויזיה היא מכשיר מטמטם, דוחפים לך הכול לפרצוף וכופים עלייך עולם, ואת נהפכת לפסיבית, כי לא צריך לחשוב ולדמיין, הרי הכול מונח מול העיניים אחרי שמישהו עיצב לך את המציאות כביכול". היא הביטה בי בשלווה, אפילו לא טרחה לעצור את ה-VOD. "אתה זה לא אני", ענתה, וניצחה בקרב אבל לא במערכה. לפחות מבחינתי.

      הפכתי את התסכול לנבזות: אני מתקן לה שגיאות כתיב בסמסים ומזכיר לה שאם הייתה קוראת קצת יותר זה לא היה קורה; לועג לה בעדינות כשב"בונים מילים" היא לא מצליחה להפוך את האותיות שמולה למילה; כשיש לה שאלה בנושא מסוים אני מתעלם במופגן מוויקיפדיה ומראה איך למצוא את התשובה באחד הספרים שעל המדף. אנחנו עדיין מנסים להקנות לה קריאה כהרגל, מפצירים בה להקדיש לזה ולו כמה דקות מדי יום, ואפילו לא מתביישים לעשות מסחרה ולתת לה פה ושם צ'ופר ובלבד שתשב בשקט עם עצמה ועם ספר ביד. בואו נגיד שלכיפת ברזל יש אחוזי הצלחה גבוהים יותר. היא לא אוהבת לקרוא, נקודה. לפחות כרגע. גם לא ספרים מקוונים. בינתיים אחיה הקטן נמצא בגיל שבו נמשכים לספרים יותר מאשר לבנות, ככה שיש על מי לבנות.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      לפחות אחיה הקטן קורא, בינתיים (צילום: ארז מיכאלי)

      פעם, כשאימא שלי סיפרה לה שכשרצתה להעניש אותי באופן חמור היא אסרה עליי לקרוא, הילדה פערה פה בתימהון והתקשתה להבין איך זה נחשב לעונש. אז אחרי שאימא שלי עשתה לי כזאת יציאה מהארון, כלומר ארון הספרים, לא הייתה לי ברירה וסיפרתי לה קצת עליי. "בגיל שלך קראתי כל מה שזז, מכתבות בעיתון, דרך סדרות ספרים כמו ג'ינג'י והשביעייה הסודית, ועד ערכים באנציקלופדיה העברית", התוודיתי בקול שקט וגאה. כן, אני יודע, זה קצת יאיר לפידי מצדי לכתוב את זה, אבל זה קרה באמת.

      גם כיום אני משמש לה דוגמה. סליחה שאני ממשיך בקו הקצת יאיר לפידי מהפסקה הקודמת, אבל פיודור גלצקוב - לא מכיר אותו, הוא הראשון שצץ בגוגל בפתגמים על ספרים - אמר פעם ש"הספר מעניק לאדם כנפיים". ספר ולא רד בול. אז אני עף והיא רואה אותי אוכל צהריים כשלפניי "2023" של יגאל סרנה, נכנס למיטה עם אימא שלה ו"מלחמת יום הדין" של חיים הרצוג, וזומם בקול כבר הרבה זמן להגיע ל"שתיים דובים" של מאיר שלו. "את רואה, גם היום אני מקפיד לקרוא ספרים, אמנם לא באותו קצב ובאותה כמות, אבל תמיד קורא", אמרתי לה. "אני שמחה שאתה נהנה", היא ענתה לי ברשעות ששמורה לאשתי בלבד.

      היו לי פנטזיות פרועות שכשהילדים יהיו גדולים נדבר בארוחות שישי על החדש של יוכי ברנדס, נתהה על הדמויות באחרון של עמוס עוז ונתווכח על הסיבה שפול אוסטר הופך לפחות מעניין עם השנים. "מה אתה הכי אוהב אצל ג'וזף הלר?", תשאל אותי הגדולה תוך כדי שהיא תעביר לי את האורז. אני אשיב לה, ומיד אחר כך אנגב בעדינות את הפה, אסיט לכיוון הילד את החומוס והעוף הצלוי ואמליץ לו לקרוא את "הדבר" של אלבר קאמי. כמו שזה נראה עכשיו, הכיוון הוא דיון על חסרונותיה של מערכת ההפעלה אנדרואיד והאפליקציות החדשות בשוק. זה בסדר, אפילו טבעי, אבל לא פחות טרחני ובטח שלא צריך לבוא על חשבון, אלא לצד. אני מקווה שדור הילדים הנוכחי יתרגל לקרוא ספרים באינטרנט, וזה לא סוף הסיפור. בכל אופן, אני לא אהיה בסביבה, אבל יש לי תחושה שהנייר היחידי שיהיה בשימוש במאה ה-23 הוא נייר טואלט.