פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חיים של אבא: החברות של הילדה

      הילדה הפכה את הבית שלי לתחנת רכבת של חברות מכל הגדלים ומכל הסוגים, ואני כאן כדי לשרת,להגן ולהאכיל. בעיקר להאכיל. דבר אחד בטוח: כשהייתי בגילן היחס למבוגרים היה אחר

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      לא, זה לא הבית שלכן (צילום: ארז מיכאלי)

      "יש משהו לאכול?". אני עושה את עצמי לא שומע, מקווה שהמילים יתנדפו באוויר. זאת מלחמת התשה ואסור לי להיכנע. שכב, תירגע, זה תגובה טבעית של רעב פוסט-שני-קילו-פופקורן, תיכף יעבור להן. אני שומע את חריקת הספה. הן קמו. צעדים מתקרבים. שיט, זה אבוד. החברות של הבת שלי נכנסות לחדר השינה שלי, עומדות מעליי – אדם מבוגר שהצהיר לפני עשר דקות שהוא פורש למנוחת צהריים קצרה – ומביטות בי. "יש משהו לאכול?". אני לא קם, אסור לי להישבר, חייב להישאר במצב מאוזן, לשמור על איזון, לנשום עמוק, לספור עד 300, להכיל את הסיטואציה.

      אני הולך להגיד עכשיו משהו די גרוטסקי, כזה שהעתיקים מפעם אומרים כמה פעמים ביום על כוס תה של אחר הצהריים בבית גיל הזהב ליד הבית שלכם, אבל זאת התחושה שמקננת בי לאחרונה: זה נוער זה? לא, באמת, אין גבולות? אין כבוד למבוגרים? לפרטיות? למשהו?

      כשהייתי בגילן – הנה אני מרכיב את השיניים התותבות ומנמיך לרגע את רשת א' – היחס למבוגרים היה אחר. מעולם לא ראיתי איך נראה חדר השינה של הורי החברים שלי. זה היה קודש הקודשים. ובכלל, ביקור אצל חברים, גם האחוקים שבהם, לווה תמיד בדיבור שקט ומנומס, מבט לרצפה, אפס דרישות ורווחים גדולים בין נשימה לנשימה.

      "ארז, אנחנו רעבות".

      קמתי.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      ארז, אנחנו רעבות (צילום: ארז מיכאלי)

      מצד אחד אנחנו רוצים שהחברים של הילדים ירגישו אצלנו בבית, מצד שני רצוי שיזכרו שזה לא הבית שלהם, והדיסוננס הזה רק הולך ומתעצם ככל שהילדה וחברותיה גדלות. ואני מכיל, מנומס, מותח את הגבולות, בעיקר של עצמי, כי להן אין ממש. החופש הגדול הזה צמצם את מרחב המחיה שלי בבית למשהו כמו שלושה מטר מרובע. הילדה הפכה אותו לתחנת רכבת של חברות מכל הגדלים והסוגים, ואני כאן כדי לשרת ולהגן.

      נכנסתי למטבח. הבנות אחריי. הן פותחות את המקרר, מוציאות מצרכים, מחטטות בארונות, סוגרות מגירות, בקיצור, כמו באל-על 001 לניו יורק, הן מרגישות הכי בבית בעולם. בינתיים הצטרפה עוד חברה, כנראה הריחה שמתבשלת עסקית מומלצת. הכנתי להן חצאי באגטים עם חביתות וסלט ענקי, כמות מזון שיכולה להחזיק נהג משאית שבע כל הדרך מבוסטון למיאמי. אבל הן בגיל כזה שהן אוכלות הכול, בעיקר את הראש. עוד לא הספקתי לשטוף את המחבת ושאגו בחורות כי נגמר, אז תביא עוד, אנחנו רעבות.

      זרקתי עליהן את כל המקרר. עוד באגטים, סלטים, שאריות פסטה, מעדני חלב, הכול נעלם בבטן של הפיראנות הקטנות. כשהייתי בגילן – הנה, אני מדומם לרגע את הקלנועית – הייתי מוציא מהפה איזה "כוס מים בבקשה" חנוק ומהוסס כשהורי החברים שאלו אם אפשר לכבד אותי במשהו. כיום אני כל מה שבספקטרום שבין טבח לטכנאי מחשבים, לפחות מבחינתן. מבוגר בלי יותר מדי כבוד והדר, שצריך לספק להן הכול ועכשיו. לא יודע אם זה בגלל האישיות הדהויה שלי, או שככה הדור שלהן תופש אותנו. בכל אופן, כפר של פליטים כורדים היה יכול לחיות שבוע ממה שהן חיסלו פה בעשרים דקות. אני מחכה להכרה ומימון מיוניצ"ף, כי רבע משכורת הלכה לי על הוצאות אירוח.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      גם הסלון נכבש (צילום: ארז מיכאלי)

      דפיקה בדלת, עוד חברה מצטרפת. אני נושך שפתיים ובינתיים מפנה את הכלים. אלה החוקים. עכשיו תורי לספוג למען אותם הורים שעובדים עכשיו, וכשהגאולה תגיע ואברח לעבודה, הבת שלי וחברותיה כבר יפשטו על בית אחר. הן מחליטות לשחק "חתחתול", משחק קלפים שהמטרה בו, מבחינתי, היא לספק לי שקט לרבע שעה. בהתחלה זה עובד יפה, אבל אז מישהי משכה קלף לא נכון, אחת חשבה שרימתה, תוך שנייה התחילו צעקות, והבנתי שאם אני לא מתערב, קרב הקלפניות הזה עוד יהפוך לאייטם של ברהנו טגניה בערוץ 2, כולל לופ של צילומי מצלמות האבטחה.

      "אבא, אנחנו צריכות את המחשב", היא פונה אליי. אני מביט על המסך בצער ונפרד בדממה מהמקלדת. עובר לסלון, אבל הספה שלי תפוסה על ידי אחת החברות ששוכבת עליה כאילו היא זו ששילמה עליה אלפייה, ככה שהמקום היחידי שאני יכול לשבת בו בשקט עכשיו זה בית השימוש או חדר המדרגות. בחרתי בבית השימוש. האור שם דולק, תפוס, יש שם חברה נוספת. אז ככה מרגישה אסירה בנווה תרצה.

      בינתיים העניינים פה כבר יוצאים משליטה. לא לרכוב בקורקינט בתוך הבית, אני אומר לאחת, תנמיכי בבקשה, אני פונה לאחרת, לא לצעוק בבקשה, להתקלח? למה את רוצה להתקלח? אז בסדר, באת מבחוץ וחם, אבל לא צריך להתקלח, תשטפי פנים ותנגבי. אה, סליחה, אני לא מרשה בסלון, ערכת איפור רק בחדר. אחת מדברת בקולי קולות בסלולרי, שתיים שומעות מוזיקה במחשב, שתיים מנסות להתרכז בדרמת הנעורים "שובר גלים" – קבלו את תקציר כל הפרקים: גולשים וגולשות מתנשקים כדי להקל על קשיי ההתבגרות – ואני באמצע הבלגן, נושם עמוק, מנסה לעמוד בקצב.

      די! "בואי הנה", אני אומר לבת שלי, "קחי 30 שקל, לכו תקנו ארטיקים ותמשיכי עם הבנות לגינה". כן, קניתי שקט בכסף. נו, אז מה. פאק איט. זאת אחלה השקעה.

      סוף סוף לבד. אני נשכב מותש על הספה, עוצם עיניים ומוריד דופק. מפתח בדלת, אשתי נכנסת עם הילד. "אה, אני רואה שנחת. רד לאוטו, צריך לעלות את הקניות".

      קמתי.