במהלך מבצע צוק איתן היתה רוח כללית של נתינה ועזרה ישראלים נרתמו למען עסקים מהדרום, מסעדות התגייסו למען חיילים וכולם ביקשו לחבק את האנשים בחזית. אבל למרות כל הנתינה הזו, מגזר אחד קצת נשכח מלב הקשישים.
מלחמה לא מתקשרת אוטומטית לקשישים, בטח ובטח כשהם אינם בקו העימות אלא גרים בגוש דן, בחיפה או בירושלים. אבל המלחמה היומיומית שהקשישים ניהלו בחודש האחרון היתה מורכבת מאוד: מלחמה בפחד, מלחמה על הכבוד לחיות ללא עזרה וללא תלות באחר, מאבק להגיע למרחב מוגן תוך דקה, ולא פחות מזה מאבק בפחדים ובחששות.
כמי שאמונה מסביב לשעון על כ-10,000 קשישים ברחבי הארץ, אני יודעת כמה הם זקוקים לרוח הגבית שלי, שלכם, של כולנו. במהלך המערכה פגשתי קשישים רעבים לא מפני שהם עניים, אלא כי הם חששו לצאת מהבית ולהיקלע למטח רקטות כשהם רחוקים ממקום מבטחים. רבים מהם וויתרו גם על רכישת התרופות מאותן הסיבות.
הכמויות האינסופיות של הציוד והמזון שנשלחו לחיילי צה"ל בחזית, או גדלות הלב שגילתה מדינה שלמה כלפי משפחות בקו העימות, היו מראה מרגש ומעורר גאווה. מדובר בחומר המזוקק שממנו עשויים ישראליים אמיתיים. אבל אל לנו לשכוח: בדלת שממול, בקומה למעלה או בבניין הסמוך נמצאים אנשים שקשה להם. קשה להם עם הבדידות, החרדה, קולות הנפץ, החדשות והמראות שבוקעים מהטלוויזיה והרדיו. גם עם שוך הקרבות, הם עדיין מתקשים לחזור אל שגרת יומם ואל החיים הרגועים שידעו אך לפני חודש.
פגשתי במהלך עבודתי בימי הלחימה אנשים טובים באמצע הדרך. שכנים צעירים שסיכמו שהם מצלצלים בביתו של הקשיש בכל פעם שיש אזעקה, שלוקחים אותה או אותו למרחב המוגן, סטודנטים צעירים שקופצים לשכנה לראות אם הכל בסדר, שמגלים ערנות יתרה אם העיתון של הבוקר לא נאסף.
אומרים שחוסן ועוצמה חברתיים נמדדים לפי היחס לחלשים. ובכן, אם אתם רוצים לתרום לחוסן הלאומי, זוהי עוד דרך שלא דורשת הרבה זמן ומשאבים אבל שווה זהב. אמצו את הקשיש או הקשישה בבניין או בשכונה שלכם, פיקחו עין תורנית, הביטו מסביבכם, שאלו לשלומם פעם ביום, אם אתם קופצים למכולת שאלו אותם אם הם זקוק לקניות. הציעו אתם עזרה, אל תמתינו שיבקשו מכם, כי מניסיון זה לרוב לא יקרה.
הכותבת היא עובדת סוציאלית ומנהלת אגף קהילות תומכות בחברת נטלי שירותי רפואה