די מדכא להיות הורה במזרח התיכון בזמן האחרון. כן, החום מעיק אבל אתם יודעים, זה לא בגלל זה. אנחנו המבוגרים יושבים מול מסך הטלוויזיה שקטים, מקשיבים, מודאגים. שלושה מטרים מאיתנו יש עולם אחר. הילדים צוחקים, משתוללים, שמחים. שלושה מטרים שמהווים חיץ שקוף בין אנשים גדולים עם בעיות גדולות ואנשים קטנים עם בעיות קטנות.
"עוד יגיע יומנו, עוד יגיע היום, העולם יהיה אכזר ואיום", אני נזכר בגידי גוב שר בתכנית ספיישל פורים של "זהו זה" מ-1986 אל תשאלו למה, זה פשוט קפץ לזיכרון שבה מפלצות ניסו להשתלט על העולם. אולי נזכרתי בגלל שהילדים כאן, שם, ובכל מקום, גדלים לחיים באזור כאוטי שבו הולכים ומתעצמים כמה ארגונים ציניים ואכזריים במיוחד, שכל קשר בינם לבין האנושות מקרי בהחלט.
בבוקר שבו הוחלט על הפסקת אש לשלושה ימים אמרתי לילד שזהו, יותר לא יהיו אזעקות, לפחות לא בקרוב, והוא ענה "איזה כיף שנגמרה המלחמה" משפט ששום ילד בן חמש בשום מקום בעולם לא אמור להגיד אבל אני יודע שכאן סוף של מלחמה אחת הוא התחלה של אחרת, וזה עוד לפני שחזרנו למאבקים היומיומיים המאובקים של שוויון בנטל ויוקר המחיה. אז די מדכא להיות הורה במזרח התיכון בזמן האחרון.
בינתיים הילד התחיל לרקוד כשהוא לבוש בתחתונים הכי פטריוטיים בארץ. גדעון לוי היה ודאי כותב שהסכסוך מוצג אצלנו בבית בצורה א-סימטרית. זה נכון. יש משהו סימטרי בעולם הזה? אין לי פייסבוק אני חלק משישה מיליארד, וכן, אנחנו עדיין הרוב אבל הצחנה מהרשת החברתית מגיעה גם אליי. אם אפשר להסיק מסקנות ראשוניות מ"צוק איתן" אז כנראה שיצאנו ממנו ע?ם מקוטב יותר. כלומר, מאוחד וסולידרי יותר. אוקיי, מבולבל יותר. וגם, כך נדמה, קיצוני יותר.
אני רואה מצד אחד את גדעון לוי כותב "הרעים לטיס", ובהכללה גסה ושטחית הופך את טובי בנינו לצד הרע בסיפור, כשמבחינתו "הם עושים את המעשים הכי רעים, הכי אכזריים והכי מתועבים". באמת גדעון? הם? הם ולא חיות האדם מהחמאס, שטובחים בבני עמם והופכים את הילדים שם והילדים פה לבני ערובה? ואני רואה כל מיני מפגיני שמאל סהרורי, שמוכנים לחרף נפשם בכיכר הבימה כדי לתייג את חיילי צה"ל כרוצחים, ושוכחים שלמלחמה יש שני צדדים לפחות, ומסתפקים בקריאה סטרילית כמו "הפסיקו את המלחמה בעזה" ולא, נניח, בקריאה לחמאס, "הפסיקו את הטרור באזרחים", וההומניות הלוהטת שלהם נעצרת כשמדובר באזרחים שנהרגים מהפגזות צבאו של אסד, כי למי אכפת מהסורים כל עוד צה"ל לא מעורב. ההומניות שלהם נובעת משנאה עצמית ואהבת האחר, יהא אשר יהא.
ומצד שני המקרתיזם פוש?ה בכל פינה. כל מי שלא טוען בלהט "תנו לצה"ל לנצח", כאילו שהסמול עוד עוצר פה מישהו, מוקע מיד כבוגד; מוזיקאי זניח כמו יואב אליאסי תפס בעלבתיות על הישראליות ופועל להפוך את המדינה הכי הטרוגנית שיש למקשה אחת המקשה שלו; כל מיני מתלהמים קוראים "לשטח את עזה" כאילו שלא גרים שם 1.8 מיליון אומללים שחיים עכשיו בתוך אסון הומניטרי אין דרך אחרת לקרוא למקום עם חצי מיליון פליטים, חלקם מחוסרי בית, ללא מים נקיים ועם ביוב זורם ברחובות והתקווה שלהם היא התקווה שלנו; וכל מיני גזענים חשוכים כמו בחור בשם זהר זוארץ שכתב בפייסבוק "מי שמעסיק או מפרנס ערבי משתף פעולה עם הטרור האנטישמי ויש לו דם על הידיים", מרימים ראש והופכים, כך נדמה, להמון מסוכן. ההומניות שלהם נובעת מאהבה עצמית ושנאת האחר, יהא אשר יהא.
"כמה קל להפוך למפלצת, כל אחד יכול", אומר שם גידי גוב באותו ספיישל פורים שכנראה רק אני זוכר. אלה וגם אלה כל כך דומים בלהט, בזעם, באמירות המוחלטות שלא מתירות מקום לספק, להרהור, לתהייה או למחשבה אחרת, והילדים שלי, שלנו, שלהם, צריכים לגדול בתוך כל התנו-צ'אנס-לשלום פינת לנצח-תאכל-חרב, ועוד לצאת מזה נורמלים איכשהו. כן, בטח. אז די מדכא להיות הורה במזרח התיכון בזמן האחרון.
על המסך מקרינים צילומים של הריסות בעזה, ילדים בוכים, נשים יושבות על שברי בטון, מקוננות, מקללות, אבודות. גבר מחבק ילדה בזרועותיו. "איזה מסכנים הם, הכול הרוס שם", אומרת הגדולה. כן, אני יודע שבחוגים מסוימים מפסיקים כרגע לראות בה ילדה ישראלית בת עשר עם חמלה בלב והיא מסומנת כעוכרת ישראל, ולא יעזור לה שבמשך יומיים ארזה יחד עם חבריה לצופים חבילות לחיילים. אני מביט בה בגאווה. היכולת שלה לגייס אמפתיה בזמנים כאלה היא לא מובנת מאליה בעיניי.
כי גדל פה דור שלם של ילדים שכולו פחד וחרדה, והוא לא מבין כל כך למה זה צריך להיות ככה. בשני צדי הגדר פסקול הילדות הוא של רעש פצצות ושום מרחב לא מוגן באמת. וכנראה שלא ישתנה פה הרבה בקרוב. והפחד הזה מוליד שנאה, שמולידה אלימות, שמולידה עוד דור של ילדים שגדל בצל הפחד והחרדה. אתם כבר מכירים את המעגל. אם הילדים של היום, פה ושם, שהם המבוגרים של מחר, פה ושם, ירצו להקים עולם קצת טוב יותר ואלים פחות, שאפשר לחיות בו, הם יצטרכו לקטוע את מעגל הדמים והשנאה. וזה קשה. האמת, כרגע זה נראה בלתי אפשרי. אז די מדכא להיות הורה במזרח התיכון בזמן האחרון. ומדאיג.