פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חיים של אבא: אוברדראפט זה כמו מלחמה

      מכיוון שהחופש הגדול ממילא נמשך לנצח, ובחוץ יש צוק איתן, החלטנו להעביר את החיים האלה קצת אחרת ולשחק מונופול. זה הפסיק להיות כיף כשהמשחק התחיל להיראות ממש כמו החיים שלי

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      המשחק שגרם לי להיות נוחי דנקנר (צילום: ארז מיכאלי)

      קניתי בית ברחוב יפו בירושלים. משהו צנוע. היו לי 260 במזומן ביד, יכולתי להרשות לעצמי ומבחינתי זאת השקעה כדאית לטווח ארוך. לא מעניין אותי אם המרפסת פונה לחזית או לעורף, ומה הקרבה לשוק מחנה יהודה, העיקר שיש לי נכס. טוב, לא נכס של ממש. זה בית שקניתי בחיים האחרים שלי. מכיוון שהחופש הגדול הזה ממילא נמשך לנצח, ובחוץ יש "צוק איתן", החלטנו אני, בתי והחברה שלה אמה, להעביר איכשהו את החיים האלה קצת אחרת, אז אנחנו משחקים מונופול.

      קראתי השבוע שמסתמן שנוחי דנקנר ישלם כסף לבנקים עד סוף ימיו. אהלן נוחי, ברוך הבא בצל חובותינו, שמחים לראותך בעולמנו. הבעיה היא שהבעיות שלי הן לא הבעיות שלו, אבל הבעיות שלו הן הבעיות שלי. שתיים מהחברות שלו חייבות 800 מיליון שקל לבנקים, ואחרי משא ומתן הוחלט על הסדר חוב בגובה של 480 מיליון שקל. קיצצו לו 320 מיליון שקל. מחר אטלפן לאלי מהסניף, יש לי כמה דברים להגיד לו.

      רק פה, על לוח המשחק, אני יכול לקנות בית. בלי משכנתה ובלי ערבויות. המלחמה בחמאס קצת דחקה והשכיחה מלחמות אחרות שעוד נחזור אליהן בקרוב מאוד. המנהרות של יוקר המחיה עדיין מאיימות על כל מי שלא עונה לשם יצחק תשובה או האחים עופר, כך שהקלות הזאת שבה קניתי בית בירושלים כמעט מתסכלת. יש פה הרבה אנשים שעובדים 25 שעות ביממה, לפעמים בשתיים-שלוש משרות, אבל המשכורת החודשית שהם מקבלים ב"דרך צלחה" של המציאות לא מספיקה. הופה, נחתי על רכבת צפון. לא יודע מה גילה ארדעי חושבת על זה, אבל אני קונה.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      רק פה אני יכול לקנות בית (צילום: ארז מיכאלי)

      הולך לי טוב. קניתי בתים גם בחיפה, רמת גן ובאר שבע. שתי הבנות מדשדשות ואני הופך לשחקן שמחזיק סיגרים בכיס. יש קטע כזה במונופול שכשמישהו נוחת ברחוב שלך, הכסף שתיכף יגיע לך לידיים גורם לך להתפייט עם כל מיני "ברוכה הבאה לבירתנו הקדושה ירושלים" או "תבלי בכינרת". אז אני מתפייט. אני מביט בהן נאבקות לשרוד עוד סיבוב בזמן שאני מתלבט בקול רם ובחיוך רחב אם לקנות רכבת משא. אני משדר הצלחה וביטחון, אני ווינר והן יודעות את זה. ככה מרגיש טייקון. נראה לי.

      הבת שלי מבקשת הלוואה מהבנק. אני מסרב. "תלמדי להסתדר עם מה שיש", אני עונה לה, "זה שלב מוקדם מדי במשחק בשביל הלוואות". היא מופתעת מהקשיחות הפתאומית, אבל אני מתעקש. "אם תשמרי על הכסף, הכסף ישמור עלייך", אני נותן לה תובנה לחיים, כזאת שאני לא מצליח לקיים. כדאי שהיא תלמד כבר מעכשיו שאוברדראפט זה כמו מלחמה, אתה יודע איך אתה נכנס אליו, אבל אתה לא יודע איך תצא, אם בכלל.

      הילדה ממשיכה לנחות במקומות הלא נכונים על הלוח ומתחילה לאבד את מעט המזומנים שנותרו לה. זה מזכיר לי שאם הדור של ההורים שלנו עוד מסוגל לתמוך בהוריו ולסייע לילדיו, אז לדור שלנו זה כבר יהיה קשה יותר. אחרי שנכנסה לסניף מס הכנסה היא מסתכלת עליי, מחכה שאאשר לה הלוואה מתוקף היותי שרי אריסון של המשחק. נתתי. בלי ריבית או הצמדה למט"ח. בניגוד לתאגידים ולמוסדות הפיננסיים, אני בנקאי עם תנאים של חיבה.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      אם תשמרי על הכסף, הכסף ישמור עלייך (צילום: ארז מיכאלי)

      בינתיים הגלגל מתהפך. אמה מתחילה לצבור עוד בתים והון, ואני מתחיל לקבל כרטיסי הפתעה בנוסח "שלם אגרת חינוך" ו"שלם מסי עירייה", כאילו שהחיים האמיתיים מתעקשים לפלוש למשחק. "אין לי, אני חייב לך 18 שקלים", אמרתי לה אחרי שעצרתי באבא הלל. עוד סיבוב ועוד סיבוב, ואני צובר חובות. "בואי נעשה ביזנס", אני פונה לאמה, אחרי שהחוב שלי אליה תפח ל-1,200 שקל, "אני אתן לך את ביאליק ברמת גן ו-450 שקל ואת תתני לי את שני הרחובות בבאר שבע". היא הסכימה. שני סיבובים אחרי זה היא כבר הקימה בית מלון בז'בוטינסקי ונחשו מי בא להתארח.

      עברה עוד שעה והמצב חרבנה. לו הייתי רוטשילד, יא בה דה בה דה בדם. טוב, הייתי לשעתיים ועכשיו אני בדרך להקים אוהל ולהחיות את המחאה. בזמן שהבת שלי מצליחה לשמור על מינוס שפוי ויציב בזכות בעלות על העיר טבריה וכמה מענקי לידה שקיבלה, אני ממשיך להתעקש להתארח אצל אמה בז'בוטינסקי. 1,050 ללילה אם שאלתם, וכבר ממש אין לי חשק לבדיחות סטייל "מה, זה כולל ארוחת בוקר". די, זה בלתי נסבל כבר. בזמן שאני רושם לעצמי עוד הלוואה של 2,000, והבת שלי קופצת משמחה שמישהו סוף סוף ישלם לה כמה גרושים על מעבר ברחוב הגליל בטבריה, אמה יושבת על ערימה של מזומנים בגובה שלה ומחזיקה ערים שלמות בכיס שלה, כאילו שהיא איזה שלום דומראני.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      המצב לא נראה טוב (צילום: ארז מיכאלי)

      החובות שלי האמירו מ-2,500 שקל ל-4,500. "די, אני פושט רגל", הכרזתי על עצמי. "לא, אבא, נו, תמשיך", הפצירה הגדולה, ואמה, שיכורה מהניצחון שבדרך, הראתה נדיבות ודרכה לי עוד קצת על הכבוד כשאמרה בטון מתנשא – במצבי הנוכחי כל פנייה אליי היא בטון מתנשא – "חכה, אולי אני אעצור עכשיו בירושלים, יש לך שם מלונות". היא לא. המשיכה לחיפה. החוב שלי תפח ל-7,500 שקל. למה המשחק הזה מתחיל להיראות כמו החיים שלי?

      אני מטומטם ולכן אני משלם, מה שבא בקלות, באותה הקלות נעלם, כרגיל, אני האזרח הקטן שנאלץ לשלם בגדול – בעיקר לאמה – וסופר את הכסף שאין. אני מביט בילדה שלי, מביט בדף שבו רשומות החובות, מבין שמשיח לא יבוא, לא יטלפן ולא יעשה לי הסדר חוב. אמנם זה רק משחק, אבל הרגשתי קצת נוחי דנקנר. הבעיה היא שאני בספק אם הוא מרגיש כמוני.