השארתי מאחור משהו כמו ספה, מגב ושתי מנורות, ודחסתי לתא המטען של האוטו את שאר תכולת הבית שלנו. בסך הכול נוסעים לשלושה ימים בכינרת, לנקות קצת את הראש מאהוד יערי. "בכינרת יש אזעקות?", שאל הילד. הנחתי ידיים על המותניים, הבטתי אל האופק, הורדתי לקול בס ועניתי לו שהוא יכול לרדת מכוננות. "בכינרת שקט, נעשה כיף חיים", הבטחתי.
כמובן שהם התחילו לריב בדיוק באמצע שיר שאני אוהב. רגע לפני יקנעם, כשברדיו "גבר הולך לאיבוד" הו, האירוניה הם נזכרו שזה זמן טוב להתווכח. "גבר עוזב לפעמים דרך מרפסת, מזמזם שיר ישן", ניסיתי לשיר עם שלמה. "נו, הוא נוגע בי", הגדולה צרחה, והקטנצ'יק בעט בה. "מספיק!", צעקתי, ואשתי ניסתה להשליט סדר מאחור, כולל פעולה קרקעית של פתיחת חגורת הבטיחות והצבת מחסום תיקים ביניהם. "הוא בא אלייך לפעמים, את נרגעת כשהוא מלטף", חזרתי לשלמה, "אז שלא ייגע בי", הגדולה איימה, "היא התחילה", הוא צעק בחזרה. אני נהנה, אני נהנה, שיננתי בלב את המנטרה. "יש לו דרכים משונות לומר לך שהוא אוהב", שרתי בקול. "אזעקה בשדרות, ניר עם ומפלסים", התפרצה הקריינית של FM88 לשיא הפזמון. חופשה עם ילדים בישראל היא המשך המציאות בדרכים אחרות, ובעלות של 2,000 שקל.
תמיד נחמד לחלק את האנושות לשני סוגים של אנשים, אז הנה: אלה שאוהבים לצאת לחופשה עם הילדים ואלה שמדי פעם משתדלים לצאת בלי. בקיצור, הורים מזוכיסטיים והורים שפחות. אנחנו מזוכיסטים, תמיד עם הילדים. יש לזה הסבר, לא בטוח שהוא קביל בבית המשפט הורים מהסוג שלנו שייכים לכת רוחנית במיוחד שמאמינה שיותר כיף לחוות חופשה עם ילדים מאשר בלעדיהם. כדי להעצים את חוויית ההלקאה העצמית אנחנו מארגנים את החופשות האלו כנופש עם עוד כמה משפחות, כי ככה לילדים יש חברים בני גילם ולנו יש חברים בני גילנו וכאב ראש. אז מקבלים נופש הכול כלול: ריבים בנסיעה, בושות בחדר האוכל ומחסור חמור בשעות שינה.
לחדר שלנו יש דלת משותפת לחדר הסמוך של אחת המשפחות. אומר זאת כך, יונית: מישהו חייב להוציא את סגנון הבנייה הזה במלונות מחוץ לחוק. בתוך שלוש דקות החדר הפך לטיילת, ילדים פרטיים ואחרים הסתובבו לי בין הרגליים, סירות גומי נופחו, בגדי ים הולבשו, פינות יצירה נפתחו, וחוץ מהקירות כבר שום דבר לא היה באותו מקום. עוד קודם הכנתי את עצמי נפשית למצב הזה. עם פז"ם של יותר מעשור כאבא, למדתי להסתפק במועט. מספיק שמבטיחים לי שבחופשה עם הילדים אקבל מטר על שניים של מזרן בין חצות לשש בבוקר, ואני מבסוט.
עם השנים אנחנו הופכים מגברים שריריים ששואפים להתייחד עם בת הזוג בצימר, לרשג"דים בצופים שנכנסים לים עם ארבעה ילדים בתוך סירה מתנפחת ומקווים שכולם יצאו ממנה בשלום. הנשים הופכות מצעירות חטובות וחייכניות לאימהות שיושבות על מחצלות בחוף, מקלפות תפוחים בעזרת סכין וגוערות בילד שיתנגב כבר כי הוא מטפטף מים על האבטיח. אני לא רוצה להישמע נחרץ, אבל ייתכן שהשינוי נגרם בגלל התהליך הזה שנקרא הורות.
נכנסנו למים בבריכה. ישבתי לצד מוטי, ואז בדיוק כשהוא התרווח לאחור, הבת הקטנה שלו צעקה שהיא חייבת לשירותים ושיבוא איתה. עכשיו. כי תיכף בורח לה. בילוי עם ילדים הוא חוק מרפי אחד ארוך ומתמשך, כשכל מה שיכול להשתבש אכן ישתבש. הייתה לי בדיוק דקה לרחם עליו, כי כמה ילדים דרשו ממני שאקום ואקפיץ אותם למים. בזווית עין קלטתי את אריק מצלם בצד את הגדולים קופצים מהגדר שמעל הבריכה, והאימהות ניסו בינתיים ליצור הסכם הפסקת אש בין הקטנים שרבו על האבובים. בכל זמן נתון היה ילד בוכה באוויר, ושניים אחרים שלא מרוצים. כאוס.
יא אללה, אי אפשר לנשום איתם. "זוזו מהמנגל, שאף אחד לא יעמוד לידי", צעקתי על עשרה ילדים שנצמדו לאפידרמיס שלי עם צלחות ביד ודרשו את הקבב הראשון שיוצא. מוטי מזג יין טוב, הנשים ארגנו שולחן עמוס סלטים, וברקע נשמעו הדי התפוצצויות מרמת הגולן. תזכורת לכך שבמדינה שלנו אתה בסך הכול מתרחק מחזית אחת אל חזית אחרת. אחרי האוכל, צרובים מהשמש ומותשים מהפעילות בחוף ובבריכה, חזרנו גמורים לחדר. וזה היה רק היום הראשון. נכנסנו למיטה, ואהוד יערי ואמנון אברמוביץ' סיפרו לנו סיפורים עד שנרדמנו. נו, אחרי כל זה למי יש כוח לפוצי-מוצי אחרי כיבוי אורות. אני אומר באחריות: חופשה עם ילדים היא הימים הכי בטוחים בחודש.
למחרת אני זוכר שהיו איזה שש דקות שנועם ואני מצאנו את עצמנו לבד בחוף, בלי נשים וילדים, ועם בקבוק בירה אחד לשנינו. בעיקר פחדתי שיגלו אותנו. אלה היו שש דקות של שלווה קסומה. וזהו. מאז אני עסוק מדי. כל הזמן צריך לעשות משהו. להרחיק את הילדים מהמנגל, להדביק פלסתר לקטנצ'יק שנחתך, לנפח אבוב, להוריד צידנית לחוף, להעלות צידנית מהחוף, למרוח אותה, לשחות איתו, להשגיח רגע על שלושת האינדיאנים של גלית, להסביר לגלית שתי דקות אחרי זה מי התחיל עם מי, לנסות להשתיק את אלה שאף "צוק איתן" לא ימגר ערסים על סירות מנוע עם מוזיקה כמו בג'בליה ובעוצמה שנשמעת עד ג'בליה ותוך כדי הכול להתעדכן כל העת מה קורה בחזית ובעורף, כי הלו, אנחנו לא יושבים בסן פרנסיסקו על המים, אנחנו דחוקים פה בחופשה עם הילדים בין חתיכת תבור לחתיכת כינרת, ותיכף חוזרים למציאות שנדמה כי מעולם לא עזבנו.