מהצד האחד אשתי תקעה בי מבט שגרם לי לקוות שיש חיים אחרי המוות, מהצד השני הילדה העניקה לי מבט מחויך ששווה היה לחיות בשבילו, ובינינו עמד האייפון שבאמצע החדר. הילדה פתחה את המתנה, ושנים של בקשות, נדנודים ותחינות מצדה, והתעקשות, סירוב ועמידה איתנה מצדנו, הגיעו אל סופם כששלפה את המכשיר הסלולרי שיהפוך אותה לעוד אחת ממיליארדי בני אדם שמכורים לקרינה בלתי מייננת ומשחקים קנדי קראש בשירותים.
במשך שנים היינו הורים למופת והצלחנו להציג חזית אחידה מול הילדה בעניין הזה. חששנו שאם יהיה לה סלולרי משלה היא תהפוך למעין פקאצת אומייגד שמצ'וטטת לה בעולם שכולו כרטיס sim, ושהמשפט הבא שנשמע ממנה יהיה בעוד 15 שנה עם איזה סמס בסגנון "היוש, אני מתחתנת, כנסו לאפליקציית חופה ותראו איך מממנים את זה". אז לא נשברנו, עד שנשברתי.
לא יודע מתי הגיל הנכון לתת לילדים טלפון נייד, אבל כנראה שגיל 10 נחשב כיום למאוחר מאוד. גרמנו לילדה להרגיש "מיוחדת", כי היא הייתה מהבודדות בבית הספר בלי נייד משלה. אני מניח שהחברות שלה חשבו שהיא חברה בכת האיימיש. גם בסביבה שלנו הרימו גבה כשקלטו שהילדה עוברת ילדות די אייטיזית עם "תחזרי לפני שמחשיך" ליד הדלת. במציאות של היום השמע לי את הרינגטון שלך ואומר לך מי אתה לא היה חסר הרבה שמישהו ידווח עלינו לרשויות הרווחה.
"לכולם יש", אמרה לנו מדי יום, ופעפעה בה תחושת קיפוח שמצד אחד הכשירה אותה לעמוד כבר עכשיו בראש הקשת המזרחית, ומצד שני גרמה לה להבין ששום דבר לא בא בקלות, ולכל דבר יש את הזמן שלו, ושצריך להזיע כדי להשיג משהו. נו, כל המנטרות האלה שלנו בכת האיימיש.
כשאבא שלי החליט ששני גביעי האשל והחוט שאני מסתובב איתם וקורא להם סמארטפון ישודרגו במימונו הבלעדי לנקסוס 5, חשבתי שזה דווקא רעיון טוב, ושתמיד רציתי להצטרף למאה ה-21, אז למה לא. הילדה קלטה מיד שהדרך הכי קצרה להפוך ל"כמו כולם" היא להשיג מימון חיצוני מאדם בעל מעמד שנמס בכל פעם שהיא מחייכת אליו, אז היא לקחה את סבא'לה לשיחה צפופה, הביטה לו ישר לתוך האנדרואיד ושכנעה אותו שגם לה מגיע.
אחר כך היא הורידה למכשיר החדש שלי כמה משחקים, וחיכתה יומיים.
"קח, זה סבא", היא הצמידה לי את הטלפון לאוזן. לא זוכר בדיוק על מה דיברנו, הייתי באמצע שיא באיזה משחק בשם פיאנו שלאחרונה אני מקדיש לו את חיי, אבל הסתבר לי שאישרתי לו לקנות לה אייפון. אחרי שעה הוא כבר קנה לה, אחרי שעתיים אשתי כבר ידעה מזה ואני הייתי צריך למצוא הסבר חינוכי לפליק-פלאק.
"עכשיו היא תטגן לעצמה את המוח", ירתה אשתי, "רק אם היא תיקח דוגמה אישית ממך", השבתי אש אל המטריארכאלית, שכל חייה מתגוררת בוואטסאפ ומפסיקה לדבר בטלפון רק כשהיא שוטפת את השמפו מהראש. "אבל ההשפעה על ילדים היא אחרת, המוח שלה עדיין מתפתח", היא הפגיזה, "משרד הבריאות אמר במפורש שהשפעות החשיפה לסלולרי אצל ילדים לא ברורות וצריך לצמצם את החשיפה מתוך זהירות מונעת. זה גם לא צנוע שילדה בת 10 מסתובבת עם אייפון". לא היה לי בשלוף איזה ציטוט טוב מהוועדה-לחקר-משהו, והאמת שהיה נראה לי די מגוחך לענות, כי עד לא מזמן אלה היו בדיוק טיעוני ההגנה שהצגתי לילדה במשפט השדה היומי שערכה לי.
ההתחלה הייתה קשה. אני אוהב גדג'טים כמו שאתם אוהבים את מס הכנסה, אז כשהילדה התלוננה שאי אפשר להוריד אפליקציה, בתוך חצי דקה הכרזתי על המכשיר כמקולקל. הלכנו למעבדה, הטכנאי אמר לי שאני צריך לפתוח יוזר וסיסמה של אפל, ביקשתי ממנו שידבר עברית אחרת אני לא משלם לו. תפתח חשבון ג'ימייל ואז תזין לטלפון מייל וסיסמה, הוא תרגם. פתחתי חשבון בג'ימייל, הזנתי את תאריך הלידה שלה, אבל לא אישרו כי היא צעירה מדי. גם גוגל בצד של אשתי.
כשהאייפון היה כשיר סוף סוף לתקשר עם העולם היא התחילה כל היום לסמס לחברות, לצלם את עצמה ולהוריד אפליקציות. שמרתי על פאסון למרות שאשתי הקפידה לשלוח אליי כל שש דקות את המבט הכי כואב בחיי הזוגיות מבט ה"אמרתי לך".
"תוכיחי לנו שאת בוגרת, שאת לא תתמכרי לזה ושלא תגזימי", גלגלתי את האחריות לילדה בשיחת אב ובתו-פלוס-אייפון שעשיתי לה. חפרתי לה על גבולות, הדגשתי שאנחנו סומכים עליה שלא תתנתק מהסביבה, והזכרתי לה שהיא ילדה פעילה שהולכת לצופים ולחוגים כך שאסור שהטלפון ישבש לה את שגרת החיים. "מה שהופך טכנולוגיה לטובה או רעה זה אופן השימוש בה", חתמתי את השיחה בפאתוס. "בסדר, די, גם אימא דיברה איתי, תהיו רגועים, סתם התלהבות של התחלה", ענתה.
ומאז הטלפון שלה רוב הזמן שוכב על המדף. חבל. המכשירים האלה מדהימים. יש אפליקציות נהדרות, וכיף לגלוש מכל מקום בלי תקלות. שלחתי לה סמס לפני כמה דקות ושמעתי את צליל ההודעה בחדר הסמוך. קשה להשיג אותה בזמן האחרון, לא יודע איפה היא. נראה לי שבצופים. אני הולך לחפש אותה. כבר, תיכף קם, שתי דקות, אני פשוט באמצע שיא בפיאנו.