נושאים חמים

"גם אנחנו מפחדים על הילדים שלנו"

ביום שבו התחיל מבצע "צוק איתן" הגיעו לבית החולים וולפסון ילדים קטנים מעזה שסובלים ממום בלב. הם עשו את הדרך בין האזעקות והטילים עד חולון, שם התפללו כמו כולם לקצת בריאות ושקט. זה הסיפור שלהם

הצל לבו של ילד (מערכת וואלה! NEWS , צילום: באדיבות הצל לבו של ילד)
אי קטן של חמלה בלב המלחמה (צילום: הצל לבו של ילד)

את בני המשפחות הפלסטיניות שהגיעו השבוע לבית החולים וולפסון בחולון, לא ממש מעניין המצב הביטחוני או הפוליטי. לכולן מכנה משותף אחד – ילד או ילדה שסובלים ממום בלב, שלא ניתן לרפא בשטחי הרשות הפלסטינית. כשהטילים שיוצאים מכיוון עזה לישראל טסים מעל ראשיהם והם נאלצים לתפוס מחסה בדרך, עשו את דרכם בני המשפחות עם ילדם החולה לבית החולים, בלב לבה של ישראל, בתקווה אחרונה להציל את לבו של הילד.

אחד מכל מאה ילדים שנולדים בעולם סובל ממום בלב. בחלק מהמקרים מסכן הדבר את חיי הילד, אבל בהרבה מקרים ניתן להצילו בעזרת ניתוח. לרוע מזלם של הילדים האלה, הם נולדו במקום שבו ניתוחי לב - כמו גם רופא מנתח, צוות רפואי מיומן ומכשור - אינם בנמצא. זה 18 שנים שעמותת הצל לבו של ילד פועלת לאיתור ילדים ממדינות מתפתחות, הזקוקים לניתוחי לב מצילי חיים, ומביאה אותם לישראל לצורך טיפול ומעקב רפואי. בנוסף, הארגון מכשיר רופאים ממדינות אלה לטיפולי לב.

"ההורים רוצים שילדיהם יחיו – בדיוק כמו ההורים אצלנו"

בכל יום שלישי מתקיימת ביחידת לב ילדים בבית החולים וולפסון מרפאה לאותם ילדים, ודוקטור עקיבא תמיר, מנהל היחידה והקרדיולוג הראשי של העמותה, מקבל את פניהם. כך גם השבוע, ביום בו המתח הביטחוני הגיע לשיא, עם עשרות רקטות ששוגרו לעבר יישובי הדרום וכמה שעות לפני שהטיל הראשון יורט מעל גוש דן. באותו יום החל מבצע צוק איתן, ורוחות המלחמה היו לא רק באוויר, אלא נשבו במחשבותיהם ועל פניהם של האנשים. "זה לא משנה באיזה צד אתה של המפה הפוליטית", אומר דוקטור תמיר. "ההורים של הילדים האלה רוצים שהם יחיו – בדיוק כמו ההורים אצלנו".

הצל לבו של ילד (מערכת וואלה! NEWS , צילום: באדיבות הצל לבו של ילד)
בוולפסון. ילדים מישראל, מסוריה, מעיראק ומעזה שוכבים זה לצד זה (צילום: הצל לבו של ילד)

ביום שלישי בבוקר המתינו במרפאה לארבעה ילדים מעזה ולארבעה מהגדה המערבית. עד הרגע האחרון לא ידע הצוות אם הם יצליחו לעבור את המחסומים ביום המתוח הזה ולהגיע. לבסוף, שבעה מתוך השמונה הגיעו. מרוואן, בן ארבע וחצי, הגיע עם אמו מעזה, דרך מחסום ארז. "כשהגענו למחסום פתאום הייתה אזעקה", מספרת האם. "הכניסו אותנו מהר לשירותים, התחבאנו שם עד שנרגע והמשכנו בדרך. למרות הכל, הייתי חייבת להגיע. לא משנה מה המצב בחוץ".

המום בלבו של מרוואן התגלה כשהיה בן חודש. אז, כמו גם היום, לא היה בעזה מנתח לב ילדים. הוא עבר צנתור וניתוח במסגרת העמותה, ומגיע מאז לביקורות. לאחרונה, בשל מצבו הבריאותי, נקטעה אחת מרגליו. מאחר שאין אפשרות לקבל פרוטזה בעזה, הזמין אותו דוקטור תמיר להתאמה של אחת כזאת כאן בישראל. הרגל החסרה לא מפריעה לו לקפץ על ברכיו ברחבי המחלקה. "בפעם הראשונה פחדתי להגיע לישראל", מספרת האם. "מאז אנחנו באים כל חצי שנה. התרגלתי. אני מקווה מאד שהמצב יירגע. אנחנו בדיוק כמו הישראלים. מפחדים על הילדים שלנו".

במחלקת טיפול נמרץ ילדים מאושפזים ילדי העמותה. זה לצד זה שוכבים ילדים מישראל, מטנזניה, מרוסיה, מזנזיבר, מסוריה, מעיראק וכמובן מהרשות הפלסטינית. "אנחנו מקום טוב לשיעור גיאוגרפיה", אומר בסיפוק דוקטור ציון חורי, מנהל המחלקה. ניכר עליו כי הוא גאה בקיבוץ הגלויות במחלקה שלו. הוא מציג את דוקטור נאצר ורידאת, מתמחה של העמותה שבא ללמוד את הטיפול בלב של ילדים ולהביא עמו את הידע לבית החולים בעירו, חברון. באמצע השבוע הוא מתגורר ביפו עם שלושה מתמחים נוספים של התכנית ובסופי שבוע חוזר ליהודה ושומרון. "אני דוקטור, לא פוליטיקאי", מתמצת דוקטור ורידאת את מה שיש לו להגיד על המצב.

הילדים לא אשמים

דוקטור תמיר משמש קרדיולוג בעמותה מיום הקמתה. כשהוא מספר על המייסד, דוקטור עמי כהן, שתמונותיו מעטרות את קירות היחידה, עיניו בורקות. "הוא היה רופא ילדים אמריקאי שעלה לישראל ב-1992. בעקבות נסיעה לאתיופיה, לבצע שם ניתוחים יחד עם קולגה מארצות הברית, הוא חזר לוולפסון עם חזון להביא לכאן ילדים מהעולם לניתוחים. הוא פנה למנהל בית החולים ומבחינתו זה כבר פעל". כמובן שלא מדובר, בלשון המעטה, בתיירות מרפא מכניסה. רוב המימון של העמותה מגיע מתרומות ומתמיכה של ארגונים כמו האיחוד האירופי, USAID והמשרד לשיתוף פעולה אזורי.

ד"ר עקיבא תמיר (מערכת וואלה! NEWS , באדיבות המצולם)
ד"ר תמיר. "התפקיד שלנו כאנשי צוות רפואי הוא לאפשר חיים, כל שאר הדברים לא רלוונטיים" (צילום: הצל לבו של ילד)

דוקטור תמיר מסביר שאף ילד ישראלי שזקוק לטיפול לא נפגע מפעילות העמותה. "הישראלים מקבלים יחס עדיף. עם זאת, כמובן שמקרה דחוף הוא דחוף. בסופו של דבר הציבור כאן נהנה מזה, גם כי היחידה פעילה, וגם משום שהעמותה מגייסת כסף שמשדרג את הציוד והידע. הפרויקט החדש כעת הוא הקמת בית חולים לילדים בוולפסון. יהיה גם מרכז בינלאומי, אליו יגיעו ילדים מכל העולם, אבל בראש ובראשונה מישראל".

על השאלה איזה מקרה זכור לו במיוחד או מהווה דוגמה לפעילות חשובה של העמותה, הוא עונה בלי להסס: "היום הזה". לדבריו, "היום הוא אחד הסיפורים המיוחדים לדעתי. יורים מעזה לכאן וילדים מגיעים משם לקבל טיפול. אני מאמין שלא משנה מה, אנחנו צריכים להישאר אנושיים. עם חמלה. לא משנה בכלל שהם פלסטינים. אני מאמין בזה, אני חושב שזאת הגישה היהודית. לא משנה את אתה שמאלי במפה הפוליטית או ימני. אני כועס מאד על הרצח של שלושת הנערים", הוא מנמיך את קולו ומצביעה לעבר רימאס, ילדה בת שלוש מעזה, עם פנים עגולים וחיוורים ושפתיים אפורות, "אבל מה הם אשמים? מה הילדים האלה קשורים למצב?".

הגיעו בנשימה האחרונה

בטיפול נמרץ יש משפחה אחת נרגשת. מיאר, תינוק קטנטן בן חודש ויומיים, משתחרר היום הביתה, לכפר סמוך לשכם. אמו יושבת על כיסא כשכרית על ברכיה, ועליה נח הפעוט, שכמעט בלתי נתפס שכשהיה בן 19 ימים שכב על שולחן הניתוחים, כשלבו בידיו של רופא. אז הגיעו הוריו בפעם הראשונה לישראל. האם נרגשת, היא רוצה לצאת כבר הביתה. "יש עוד בן שמחכה לנו בבית". האב מעט עצבני. "הוא רוצה לדעת שיש אישור סופי להשתחרר", היא מסבירה. שני ההורים ממש לא מעוניינים לדבר על המצב הביטחוני. כרגע נראה שמה שמתחולל בחוץ הוא מהם והלאה.

גם אמה של מאסה, בת ארבע וחצי, לא מוטרדת מכמה טילים באוויר. הם הגיעו לכאן לפני שלושה חודשים דרך ירדן, מסוריה. "כולם שואלים אותי אם יש לי בעיה להיות פה בישראל. ממש לא", היא מושכת בכתפיה. "צריך להבין שהילדים האלה הגיעו לכאן בנשימה אחרונה", מציין דוקטור תמיר. "עוד רגע היו מתים. זה לא שהם לא טופלו כמו שצריך – הם לא טופלו בכלל. במקומות מהם הם באים, חיי אדם אין להם ערך ולא משקיעים מספיק משאבים ברפואה. ההורים שלהם אוהבים אותם ורוצים שהם יחיו, כמו ההורים פה, והילדים רוצים לחיות".

לדברי דוקטור תמיר, אצלו הכל התחיל כשטיפל בחיילים לבנונים שנשבו במלחמת לבנון. "הייתי אז מתמחה צעיר באסף הרופא ולא הייתי רגיל לטפל במבוגרים. חיילים לבנונים שכבו, שבויים, במחלקות. בלילות, כשמישהו לא הרגיש טוב קראו לנו ממחלקת ילדים לטפל בהם. לפני כן לא חשבתי על הקונפליקט הזה. אז הבנתי שהתפקיד שלנו כאנשי צוות רפואי הוא לאפשר חיים. כל שאר הדברים, פוליטיקה, כעס - לא רלוונטיים. אבל בישראלים אני מטפל עם הכי הרבה אהבה".

הצל לבו של ילד (מערכת וואלה! NEWS , צילום: באדיבות הצל לבו של ילד)
רימאס, בת שלוש מעזה (צילום: הצל לבו של ילד)

תמיר מספר על דאוד, ילד בן תשע מעירק, שמאושפז בטיפול נמרץ. "הוא הגיע באי ספיקת לב נוראית. יש לו מום שכולל חסימות בכלי הדם בצד השמאלי של הלב וחור גדול בחדרים ונוקשות בעורקי הריאה. התחלנו לפתוח את הפלונטר. בהתחלה צנתרנו ופתחנו את העורק הראשי, אחר כך ניתח אותו דוקטור ליאור ששון והסיר קרום מהלב. השבוע צנתרנו שוב והוא לא מראה נתונים נורא טובים, אבל יש לו סיכוי עם עוד ניתוח ועוד צנתור. כל זה היה צריך להיעשות כשהיה תינוק. איכשהו, לא ברור איך, הוא שרד עד גיל תשע".

לפניות לכתבת מור שמעוני: mor.shimony@walla.com