פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חיים של אבא: כוננות יום הולדת

      אתם - שחוגגים לילד יום הולדת שנה עם מפעילה וקייטרינג, שסוגרים מתחם טרמפולינות רק כי היא בת 5, ומכסים את שמי הצפון במטס כדורים פורחים כשהילד בן 8 - תגידו, לא הגזמתם?

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      יום הולדת בסימן "זמן נשים - הישגים ואתגרים" (צילום: ארז מיכאלי)

      שנה שלמה התכוננתי נפשית לשבוע הזה. היא חוגגת עשור. מעבר היסטורי לחיים דו-ספרתיים. אם לפני שנה חשבתי שהטקס הפעם יהיה צנוע, בלי יותר מדי אנשים וכלים חד-פעמיים, משהו בסימן איכות הסביבה, אז מהר מאוד התברר לי שהשנה הוא בסימן "זמן נשים - הישגים ואתגרים". אז השבוע-יום-הולדת התחיל בבילוי אם ובתה בקניון, וכן, הן עמדו באתגר ורשמו הישג נשי במיוחד כשרוקנו את כל חנויות הבגדים וחשבון הבנק ב-32 דקות.

      אני קובע פה באופן די מהוסס, בלי גב אקדמי אבל מתוך ניסיון חיים, שהשילוב בין ספרי נסיכות, תכניות ריאליטי, ועבודה מוצלחת במיוחד של המועצה לשלום הילד בנושא הטמעת הזכויות שלהם, מגדירים את הדור הצעיר שמסמס את חייו לנגד עינינו כדור הסלפי. אז לפני ששאלנו אותה איך היא תרצה לחגוג יום הולדת רעדו לי הביצים.

      כי מי שאיבד פרופורציה זה לא הילדים, אלא ההורים שלהם, שאומרים אמן לכל גחמה שלהם ומציבים סטנדרטים מופרכים. כלומר אתם - שחוגגים לילד יום הולדת שנה עם מפעילה וקייטרינג, שסוגרים מתחם טרמפולינות ושוכרים את נגני הפילהרמונית רק כי היא בת חמש, שמכסים את שמי הצפון במטס כדורים פורחים כשהילד מציין שמונה שנות חיים. תגידו, מה רע בלחיצת יד, ברכה קצרה, הענקת מגן ופיזור לטיולית?

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      חבילה עוברת, סרט וארטיקים. מה יכול להשתבש? (צילום: ארז מיכאלי)

      לאורך השנה היו לה כל מיני רעיונות כמו הזמנת הכיתה למסלול קרטינג, פסטיבל יצירה על חוף הים ועוד משהו שכולל פעילות יזומה של חטיבה 769. לכן כשהיא באה אלינו והודיעה שהחליטה סופית לחגוג את יום ההולדת בבית עם 15 בנות מהכיתה וסרט-פיצה-קולה, העיניים שלי נצצו מהתרגשות. בילוי אינטימי, שקט וצנוע שפורס את החיים שלנו לפחות תשלומים מכפי שציפיתי.

      ההכנות למסיבה היו מינוריות. אשתי פינתה את השולחן ממרכז הסלון, קפצתי למכולת לקנות קצת שתייה וחטיפים, והבת שלי הכינה "חבילה עוברת" ותכננה עוד כמה משחקי חברה. קצת הטריד אותי שכבר בגיל הזה חגיגת יום הולדת אצל בנות נראית כמו מבוא למסיבת רווקות, אבל המשכתי לשטוף כלים בשקט ולחכות להוראות נוספות.

      בשש בערב האורחות הצעירות התחילו לזרום אלינו. הן באו מפעולה בצופים, מזיעות וצמאות. כן ניצן, מה שלומך, מים? בטח. נועה, קחי גם. רעבות? כן, תיכף נוציא חטיפים. יופי, נחלק להן קצת אוכל ושתייה ואפרוש לי למנוחה עם העיתון של יום שישי. "קח אותו לגינה, אל תהיו פה, שלא יפריע לה", פקדה אשתי לפתע והצביעה על הקטנצ'יק ששיחק כדורגל בסלון. רתחתי מזעם. בלב כמובן. מה גינה עכשיו, 40 מעלות חום בחוץ, וגם לי מגיע להיות חלק מהחגיגה או לפחות לנוח בחדר הסמוך בזמן שהיא מתרחשת.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      עוצמת הדציבלים שלהן הורידה את מחירי הדירות בסביבה (צילום: ארז מיכאלי)

      לקחנו כדורגל, בקבוק מים והלכנו. לעזאזל, אנחנו פה בתנאים של עוצר אימונים והן יושבות שם במזגן עם פיצות. התחלנו לשחק, ולנטוף, ולשחק, ולשתות, ולשחק, ולהזיע. אני מביט בשעון, עברה שעה וחצי. די. הילד נמס לי מול העיניים, ואני חייב עירוי. החלטתי על דעת עצמי שאנחנו חוזרים. אני גבר עם ביצים אבל בלי מוח. הוא התייבש. מפר פקודה? מפר כמו ענק.

      "מה אתה עושה פה? סימסתי לך שתחזרו בשמונה", אשתי סיננה לעברי, אני מביט מסביב ורואה סדום ועמורה. ההופעה של הרולינג סטונס בפארק זה אזכרה לעומת מה שקורה פה. זה היה כמו בקליפ "אצל הדודה והדוד" רק שהדודה והדוד היו בבית ונלחמו עליו. אחת בוכה בצד כי מישהי העליבה אותה, שתיים רבות מי תיכנס קודם לשירותים, כמה בנות החליטו שהשטח בין פינת האוכל לסלון זה מקום טוב לעשות בו גלגלונים, הבנות שצופות בסרט – בווליום שרעש של מטוס ממריא היה נבלע בו – צועקות על אלה ששומעות מוזיקה, ואלה ששומעות מוזיקה – אותו ווליום, אותו מטוס – צועקות בחזרה, ובאמצע אשתי היקרה מחלקת פופקורן, מנגבת קולה שנשפכה, מפשרת בין השתיים מהשירותים, מרגיעה את ההיא שבוכה, ובדרך למטבח מצליחה לחמוק מהגלגלונים. התחרטתי שלא הברגתי את הרהיטים לרצפה.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      העוגה, אקורד הסיום הרשמי בכל אירוע (צילום: ארז מיכאלי)

      מה קורה פה? כשהחברות שלה באות באריזה בודדת יש לכל אחת מהן אופי של ספרנית, אבל ביחד הן עדר שרומס כל מי שבדרך בעזרת צווחות ודמעות. כל הילדות עמדו סביב המחשב, והחלו לשיר בקולי קולות את השיר "וולאק וואלק" של יקיר איזמירילי – יש איש כזה, יש שיר כזה, היום כולנו ישראל השנייה – לא ממש ביאליק, יותר שורות סטייל "יש לך גיבנת, יא מזדקנת, כשהיית בת שלוש נפלת על הראש, נהיית מטומטמת". חטפתי הלם תרבות. ניסיתי לקשר בין התמונה והסאונד של המציאות, לבין מי שהיו עד לפני שלוש שעות החברות החמודות של הילדה ועכשיו הן חלק מארגון ניאו-משהו-קיצוני.

      אתם לא יודעים מי החברות של הילדות שלכם עד שהן לא עומדות בסלון ושואגות בשאקירית מתורגמת לסוג של עברית "את נראית כמו מכשפה, וואלק וואלק יא קופה, תעזבי אותי בשקט, תיסעי לאפריקה". עוצמת הדציבלים שלהן הורידה בהתאמה את מחירי הדירות בסביבה, והרגשתי שאם לא נוציא את העוגה – אקורד הסיום הרשמי בכל אירוע – לא יהיה לי למי להגיד שלום יותר בחדר המדרגות. מ"הנחמד מקומה ראשונה", אהפוך ל"ההוא שהתנגד למעצר, באמת מה עם התביעה נגדו?" ולא בא לי להיות כזה.

      מה כן בא לי? בא לי לאשפז את עצמי בכפייה, אבל אני קודם חייב להציל את הציורים של יוסל ברגנר. מהסלון אני רץ לסגור את החלון של המטבח, אחת השכנות עומדת למטה, מסתכלת עליי. "אנחנו חוגגים לה יום הולדת", צעקתי בטון מתנצל. כאילו שהיא לא שומעת מה קורה פה, והולכת לדווח שיש לה בבניין תא פעיל של ארגון דאעש או איך שלא קוראים לג'יהדיסטים האלה שמבעירים את עיראק. אני סוגר את החלון ומסתובב. הבת שלי עומדת לידי, קצת מבוהלת. "את לא שרה איתן?", שאלתי. "אוף, כמה רעש הן עושות", היא ענתה. חיבקתי אותה חזק. "את 10".