מציאת גופות הנערים החטופים אמש זיעזעה את כולנו, אבל בעוד שלמבוגרים יש את הכלים (והניסיון, לצערנו) להתמודד עם זה, הילדים שלכם מתבוננים אל המסך וחוווים פחד אמיתי. ובזמן שהילדים מפוחדים, ההורים ברובם פשוט מבולבלים. אירועים כאלה מעלים אצל הרבה מאוד הורים שאלות: מה לספר לילדים, איך להסביר להם את זה, איך מתמודדים עם הפחדים שאירועים כאלו מעלים ועוד.
לפני שנענה על האיך, יש בכלל להתייחס לשאלה האם. האם לספר, למי, ומתי. בתרבות שלנו יש הרבה מאוד חדשות. יש מבזק כל חצי שעה, עיתונים מפוזרים בכל מקום, שלטי חוצות מעדכנים בכל רגע נתון, וזה עוד לפני המשדרים המיוחדים בטלוויזיה, שמשודרים בכל בית, בכל שעות היום. מכאן שהדבר הראשון שצריך לעשות כהורים, זה לווסת את רמות החשיפה. ילדים צעירים, לא צריכים לצפות בחדשות. הן לא מיועדות להם, והמידע שם לא מותאם להם.
גם ילדים שהוריהם מווסתים את רמות החשיפה, יתוודעו למידע החדשותי, שכן מדברים עליו בכל מקום. אולם, רמות החשיפה צריכות להיות מוגבלות, ומתווכות דרך מבוגר שמסביר, מפרש ומרגיע. סביב גיל עשר הילדים מתחילים להבין יותר, להיות חשופים למידע באופן ישיר ואז הם יבקשו לראות חדשות. גם אז, צריך מבוגר שינווט, יפרש ובמידת הצורך יכבה את הטלוויזיה. אם אין מבוגר שכזה בנמצא, יש להגביל את הצפייה.
לומר את האמת הקשה
הכלל הראשון הוא: תמיד אומרים את האמת, רק את האמת, אבל לא את כל האמת. תתאימו את מה שאתם מספרים למה שהילד שלכם מסוגל להבין, ונסו לחבר את זה לידע קיים. הידע יכול להיות קשור לחגי השנה (יש לנו שם מספיק אויבים ואירועים שליליים), לדברים מוכרים ולמושגים שהילד בקיא בהם. לא מומלץ לקשר לאירועים שקרו לילד עצמו.
למשל, ילדים צעירים מאוד ששומעים את המילה "חטיפה" ישאלו מה זה. אנחנו נסביר קודם כל את המושג עצמו. אפשר למשל להיעזר ב"חטפני השועל". לילדים בוגרים יותר בתחילת גיל בית ספר יסודי ניתן כבר לדבר על כך שיש למדינת ישראל אויבים (ילדים שחוו את מבצע עמוד ענן יוכלו לקשר את זה לשם), והאויבים האלו חטפו את הנערים. בגיל בוגר יותר, ניתן כבר להסביר לגבי ההיסטוריה של ארץ ישראל, המאבק על הקרקע בין שני עמים, ואז להסביר לגבי החטיפה.
אל תשאירו את הילד עם הבעיה
הכלל השני הוא להרגיע. כלומר לא משנה מה מספרים, תמיד לסיים עם הפתרון ולא להישאר עם הבעיה. בנוסף, חשוב לתת תחושה של ביטחון שיש צבא חזק ששומר עליהם. הרגעה נוספת יכולה לבוא דרך הרחקה. כאשר אנחנו מדברים על כך שזה אירוע נדיר, שקורה מעט מאוד. שקרה רחוק מהבית שלם (במידה וזה אכן רחוק), זה עוזר לילד להירגע, ולא לפתח פחדים.
תנו במה לשאלות
הכלל השלישי הוא לעודד את הילד לדבר, להביע חששות, לשאול שאלות גם אם הן לא נעימות. ומצד שני לא להציק לילד. ילד שאינו מעוניין לדבר, לא נכריח אותו או נציק לו בעניין. כל הורה מכיר את הילד שלו. אם הילד שקט ומסוגר, נצפה לכך שלא ידבר ולא ישאל. אם הילד פתוח, משתף ומרבה לשאול שאלות, נצפה לתגובה זו. אם התגובה של הילד אינה כמצופה, אם רואים שהילד מגיב בעוצמה או באפתיות, ואם יש שינוי בהתנהגות שלו, אז כדאי לפנות לייעוץ. ניתן לפנות ליועצת בית הספר, לפסיכולוג בית הספר או לכל יועץ אחר.
הכללים האלה חלים גם על השאלה כיצד לספר על אירוע שקרה, וגם על אירועים שיקרו. הסלמה במצב הביטחוני, איומים, חשש ממלחמה וכדומה. גם בהם יש לפעול באותה דרך ממש: לספר את האמת, אבל לא את כל האמת, להרגיע ולאפשר תקשורת פתוחה ושיתוף. אם נראית התנהגות קיצונית - להתייעץ.
ד"ר איריס לבנשוס ארליך היא פסיכולוגית שיקומית ומרצה במכללת לוינסקי לחינוך