בא לי לפוצץ את המשחק. די, נמאס. אני לא יכול יותר. כבר חצי שעה שאני על הרצפה, מזיז אבירים על סוסים מפליימוביל ממקום למקום, לפי העלילה שהוא מאלתר, והאמת שמיציתי את כל העניין לפני עשר דקות. "עכשיו נרדוף אחרי השודדים שגנבו את המטמון", הוא אומר לי ומתחשק לי לענות לו שעזוב אותך, זה רק כסף, העיקר הבריאות, בוא נשכח מהמטמון, נאסוף הכול ונתפזר מפה.
במקום זה אני עובר בזהירות משכיבה על צד שמאל לישיבה מזרחית. חצי מהגוף רדום וחוליה L-3 בגב אוטוטו נפרדת ממני לשלום. אבל אני לא יכול לחדול את המשחק הזה, לא אחרי שגערתי בו קודם שהוא כבר שעה על המחשב, ושבגילו הייתי משחק שעות עם עצמי וממציא משחקים, ואחר כך יורד למטה לשחק תופסת, מחבואים וכדורגל. מעין דרך אחרת לומר לו שהדור שלנו טוב יותר. לפחות כרגע. אז הוא הציע שנשחק באבירים. עד עכשיו אני מנסה להבין למה חשבתי שמשחקי מחשב זה רע, הרי זה מפתח אצלם, ובכן, מפתח משהו, ואצלי זה מפתח זמן יקר להפוך את הבית לראוי למגורי אדם, לבדוק כמה מיילים ולבהות באיזה קיר שש שניות רצופות ולהגדיר אותן כשעות הפנאי שלי.
הנה משהו שהורים אבות, וגם אימהות לא יודו בו אף פעם בלי לראות עורך דין קודם: לא רוצים לשחק אתכם. לא תמיד. לפחות לא עכשיו, אולי אחר כך, בעוד שעה או שנה. מספיק עם הצביעות, מי מאיתנו לא מפנטז מדי פעם שחצי ממה שנחשב לזמן האיכות שלו עם הילד יהפוך לזמן האיכות שלו עם עצמו.
כן, ברור לי שמשחק משותף עם הילד מחזק את הקשר ומעצים את האהבה. אני יודע שכשאנחנו משחקים יחד הילד מפתח את הדמיון והמחשבה, את האינטליגנציה הרגשית, את היכולת ליצור קשר בריא עם אחרים, ועוד תכונות שיעזרו לו לעבור מבחני אישיות באדם מילוא כשיחפש עבודה.
אבל אנחנו גם בני אדם אפילו פחות מזה: הורים ולפעמים אנחנו משתעממים מהר ממה שהכי מעניין אותם, ונדמה לנו שלענות לטלפון מהעבודה חשוב יותר מלהמשיך להרכיב איתם פאזל, וכן, להם יש אנרגיות בלתי נגמרות ולנו יש עייפות מצטברת, כך שהמשחק האהוב עלינו הוא משחק השקט. נו, תן לי קצת שקט.
"בוא נשחק במשהו אחר", הוא פתאום אומר. יו-הו, המוניטור שלי חזר לצפצף. מאז שהתחיל המונדיאל הקטנצ'יק הפך מילד רחב אופקים ותאב ידע, לאיש צעיר שכל מה שמעניין אותו הוא כמה-כמה נגמר קרואטיה נגד מקסיקו, ואם קניתי גרעינים לבנים או ששוב התקמצנתי והלכתי על שחורים בלבד. הוא לוקח שתי בובות של שחקני כדורגל, מאלה שמוכרים בארטיקי 'מונדיאל' שקניתי החודש במיטב שליש-משכורתי. "הפיסטוק יהיה הכדור וכל צד של השולחן יהיה שער", הוא ממציא תוך שנייה גרסה חדשה של כדורגל שולחן. מחר אני שולח את הקו"ח שלו לטויס אר אס.
"לכל אחד מותר לחסום רק מהחצי של השולחן ואם הפיסטוק עף אז זה חוץ", הוא חוקק את חוקי המשחק. פששש, המציא ככה ברגע משחק משתי בובות ופיסטוק. אם לא הפלזמה מאחורינו היה אפשר לחשוב שהוא מילדי המעברות של שנות ה-50. המשחק סוער, אני מתלהב ומתרגש איתו. בשלב הזה אני כבר לא האיש שהייתי לפני שעה. נו, תבינו, פשוט העונה הזאת של 'משחקי הכס' גרמה לי לאוברדוז של סוסים וחרבות. הייתי צריך משחק אחר כדי לחזור לעצמי. כמה טוב שיש לי עם מי לשחק, להשתטות ולחוות עוד ילדות. הרי בשביל מה אנחנו עובדים בפרך, מנהלים אוברדראפט לתפארת ומשקיעים בהם את כל מה שיש לנו, וגם מה שאין, אם לא למען רגעים כאלה.
המשחק הביזארי שהמציא פותח לו את התיאבון לדבר האמיתי. "בוא נשחק כדורגל", הוא אומר. "ברור!", אני עונה. הפכנו את החדר למגרש. זה קרה לי באייטיז, זה קורה לו עכשיו. שתי הדלתות של הארון היו השער שלי, הרווח בין ארגז הצעצועים למיטה היה השער שלו. "עד 21", הוא קובע ומרים כדור. יש משחק. הילד כישרוני ובועט בשתי רגליים. הוא בועט גם בשתי הרגליים שלי.
המשחק שלו פיזי, הוא נלחם וגם אני נותן פייט, שירגיש שהוא חייב להתאמץ. אני כמובן נותן לו לעלות ליתרון, כדי לנטוע בו ביטחון עצמי ותחושת מסוגלות, וכל מה שקראתם במבוא לפסיכולוגיה התפתחותית, כרך ב', עמודים 112-138. איזה כיף! אני מציץ בשעון ורואה חמש אחר הצהריים, חצי מדינה מנסה לברוח מהעבודה אל הפקקים, ובזמן הזה הילד ואני משחקים כדורגל במגרש הכי ביתי שיש, מזיעים, צוחקים, חיים בעולם משלנו. "אבא, הטלפון שלך מצלצל", הוא אומר לפתע. וואלה, נכון. "שיצלצל", אני עונה, "יאללה, 15:18 לך, תביא, כדור שלי".