אני חי בשמחה עם זה שאשתי מפתחת קריירות במקביל. אוקיי, רצה בין כמה משרות כדי שנישאר בעשירון שחי עם הנחיריים-מעל-המים. הלו, אני לא איזה פיאודל מהמאה ה-17, אני גבר מתקדם ומודרני שמקדש את השוויון בין המינים וגאה על כך שאשתו מחזיקה באחוזי השליטה על החברה המשפחתית. הקריירות האלה שהיא מטפחת גורמות לה להיעדר מהבית לא מעט פעמים ללא מעט זמן, והפכו אותי עם השנים לגבר שיודע להסתדר לבד, שמצליח לתחזק בהצלחה גם משק בית וגם פסאודו-קריירה משלו, גבר שיודע להסתגל במהירות לכל מצב ולנחות תמיד על הרגליים.
הפעם היא ממשה את קריירה מספר 3 שלה, כמדריכה בפרויקט תגלית. יו נואו, הדור הבא של האמריקן ג'ואיש, שבאים לראות על מה ההורים שלהם שופכים פה כסף, וצריך לשכנע אותם שגם להם זה יהיה כדאי בעתיד. עבודה קשה, אינטנסיבית, מלאת ערכים וחשיבות, שנגמרת במשפט "טוב, תתקשר אחר כך, אני צריכה לזוז איתם לרפטינג". אז היא עשרה ימים בדרכים, ואני נשארתי עם הילדים. אני לא צריך אותה בבית, אני שורד אמיתי.
אז כמו תמיד, לקחתי אותם בבוקר הראשון לתדרוך קצר. יישור קו הכרחי כדי שנוכל לחיות בהרמוניה ולהישאר בחיים עד שהיא תחזור מהעבודה כדי לחלק לנו ריג'קטים. אתם כבר ילדים גדולים ובוגרים, אמרתי להם תוך שאני מפזר חיזוקים חיוביים ומקווה שהם מאמינים לזה, תהיו בסדר איתי ואהיה בסדר אתכם, כבר עשינו את זה בעבר, אין סיבה שלא נצליח גם הפעם. אפשר מילקי? העמיד אותי הקטנצ'יק בניסיון ראשון. ברור, עניתי. אני כבר מספיק מנוסה לדעת שאם לא אדקדק איתם בקטנות, הם יאפשרו לי לחיות.
יש שתי גישות גבריות מרכזיות לעניין הזה של לשרוד לבד תקופה ממושכת עם הילדים: בראשונה, ההיסטרית, מאלצים את הילדים לאכול סנדוויצ'ים מעל הכיור, לא מחליפים בגדים ושומרים על הבית באותה הצורה שהיה כשהגברת הראשונה עזבה אותו, בשנייה, המסוכנת, חיים כרגיל ויודעים שיהיו לכך השלכות כשהיא תחזור. המשכנו לחיות כרגיל. אני בנאדם שאוהב סיכונים בחיים.
הרשיתי להם הכול. ה-כול. כריך עם שוקולד לארוחת בוקר? קחו. חברים רוצים לבקר מחוץ לשעות הביקור הרגילות? נו, שיבואו. לא רוצים ללכת לישון עכשיו? אין בעיה, עד שבע בבוקר תעשו מה שאתם רוצים, רק בשקט. הגדולה לקחה את זה רחוק, ניצלה את היעדרותה של הסמכות הרוחנית בבית, והתנהלה לפי סדר יום משלה, שכלל חברות-חוגים-צופים וגיחות חטופות הביתה לצורך שינה בלבד. היא כל כך עצמאית ובוגרת שנראה לי הוגן לדרוש ממנה להשתתף בשכר דירה.
ואז התחיל המונדיאל.
הסתגלתי.
כן, אני מאלה שיודעים להצמיד כל רגע בחיים לרגע שקרה באותו רגע בספורט - "שעתיים אחרי שיוון היממה את צרפת ירדו לאשתי המים" ככה שמבחינתי הייתי בגן עדן. לא יודע אם מאדים בקו אחד עם נפטון, אבל פתאום קרה שאני והמונדיאל לבד בבית מול הטלוויזיה. שלושה משחקים מדי ערב, בלי שום סיכוי שהאישה הטובה תרצה לראות "האישה הטובה" ותסלק אותי מהסלון. יש לי עשרה ימים נטו להדליק משחק במשחק, בשקט, בלי אישה ובלי בצלם. הגשמתי את הפנטזיה הגברית, זאת שבמקום השני, מיד אחרי מפגש אקראי עם שתי שבדיות שמוביל לבילוי מיוזע בחדר 204 במלון סאן.
הילדים ואני יצרנו שגרה נעימה שבה אני חוזר מהעבודה אחר הצהריים, מתקתק איתם חוגים-שיעורי בית-ארוחת ערב-מקלחות, ומתיישב בשבע בערב לצפות במרתון משחקים בזמן שהם, ובכן הם, אה, לא יודע, אבל הם בטח עשו משהו עם עצמם.
לאט לאט גם הם נשאבו לעניין, והפכו את סוף השבוע הראשון לחלום מתמשך. דפקנו המבורגרים מול מקסיקו נגד קמרון, הזמנתי חבר לראות איתי בלילה את הולנד מועכת את ספרד, הרשיתי להם כמה שלוקים מהבירה כשיוון שיחקה נגד קולומביה, ועברתי על עוד שלושה-ארבעה חוקים שהמטריאכאלית חוקקה, כולל זה שאוסר על טיגון בבית כשיש כביסה שתלויה לייבוש על המתקן. רגע, באמת כתבתי את זה עכשיו?
זאת הייתה שעתנו היפה. כאוהד איטליה היה ברור לי שאני נשאר לצפות בסקוואדרה שלי מנצחת את אנגליה ולעזאזל השבוע החדש והמתיש שמתחיל בעוד שלוש שעות. שבוע שכולל ילדים, עבודה והמשחקים שביניהם.
ואז נכנסתי לג'ט-לג.
הסתגלתי.
חשבתי שאני מסוגל לדחוס לתוך 24 שעות גם ילדים, גם עבודה וגם מונדיאל. הרי אנחנו הגברים סתגלנים, לא ככה? איבדתי אחיזה במציאות. באיזשהו יום, כבר לא זוכר איזה, הכול התערבב לי. חשבתי שיהיה מעניין לראות איך רובי ריבלין יתפקד כנשיא החדש במעלה המלך, ושאלתי את עצמי האם ניימאר יהיה עד מדינה בפרשת הרפז.
תשוש לגמרי, החלטתי לישון בחצות כמו בן אדם נורמלי. בדיוק כשחלמתי שאני ישן, שמעתי צעדים בחדר. "אבא, אני רוצה להקיא", יללה הגדולה. חוק מרפי אומר שכל דבר שיכול להשתבש אכן ישתבש, אז השתבשה לי השינה. אני מציץ בשעון, רואה 01:30, ומבין שהנה עוד לילה אבוד. בינתיים הקטנצ'יק התעורר מהדרמה ופתח עצמאית במסיבת פיג'מות. אחרי חצי שעה הסתבר לי שהיא אכלה אצל חברה שלה סושי. אני יודע, ראיתי אותו. מים, מקלחת, אקמולי, תה, היא נרדמה ואני המשכתי לארגנטינה ומסי ומשם לגמר ה-NBA. אחרי לילה של שעתיים שינה הבנתי למה מתכוונים כשאומרים שהספורט מזיק לבריאות.
לאשתי, כמו כל אישה, יש אמצעים לשליטה ופיקוח מרחוק וואטסאפ, טלפון, חברות טובות ששואלות איך אני מסתדר ומדווחות לה כך שהרציפות השלטונית שלה לא נפגעה במהלך ימי העבודה, אבל היא הרגישה שמשהו רקוב בממלכה שלה, שמשהו במשמעת שלנו שלי התרופף. הכול סבבה, אמרתי לה, אבל היא, בחושיה החדים, הרגישה שמשהו קורה. אולי גם בגלל שהילדה התקשרה וסיפרה לה יש לה חום.
למחרת הכול המשיך כרגיל. אני המשכתי לעבודה, הילדה המשיכה להרגיש בחילות, הילד המשיך, לא יודע, הוא המשיך משהו, כנראה שלחיות, בברזיל המשיכו לשחק כדורגל, ואני המשכתי להישאר ער בלילות, חי בלקום אתמול בבוקר, יוצר לופ שאי אפשר להשתחרר ממנו. די, אני צריך פה יד מכוונת, אני מוותר על הפנטזיה הגברית # 2 ואני מוכן שהאישה הטובה תעשה מרתון פרקים של "האישה הטובה" גם על חשבון דרום קוריאה נגד רוסיה. אנחנו הגברים אוהבים לטרוף את החיים, אבל בניגוד אליהן, כנראה לא יכולים לעשות את זה לבד.
אני רוצה את אשתי בבית.
אסתגל.