מרץ 2008, אחר הצהריים. היא: "אבא, אפשר כלב?". אני: "לא".
אפריל 2009, יום שישי. היא: "אבא, נו, בבקשה תרשה שיהיה לנו כלב?". אני: "לא. נולד לך אח, אני לא רוצה כלב כשיש תינוק בבית".
ינואר 2011, מתחת למטרייה. היא: "אבא, לכולם יש כלבים, רק לנו אין". אני: "גם לא יהיה".
ראש השנה 2012, בוקר. הוא: "אבא, אני רוצה כלב". אני: "לא".
אביב 2014, בוקר, צהריים, ערב. שניהם: "אבל אבא, אנחנו נטפל בו, נטייל איתו, נעשה הכול". אני: "בשום אופן".
כן, אני יודע שידידו הטוב ביותר של האבא הוא הכלב, ולא מעט גברים יורדים איתו לסיבוב כדי לשטוף את העיניים או להתאוורר מהתא המשפחתי, ובכלל, כשאתה חוטף מדי יום נביחות מהאישה והילדים תמיד טוב שיש מישהו שגם אתה יכול לנבוח עליו בחזרה. אבל שיהיה ברור אני הכלב היחידי בבית ואני לא מתכוון לוותר על המעמד הזה בקלות.
אני אטום לתחינות שלהם, אדיש לבקשות שלהם, לא מתרשם מההבטחות שלהם, וכן, גם אני מכיר אלף מחקרים שמוכחים שחיות מחמד מפתחות יכולות רגשיות אצל ילדים, תורמות לאינטליגנציה ולבריאות שלהם, נוטעות בהם אמון באחר ותחושת אחריות, ומבטיחות שבעתיד הם יגדלו להיות אנשים שזופים, עשירים ויפים. יש עוד 17 תכונות חיוביות שאין לי כוח לציין פה. אז מה. אני עובד על מחקר שגורס שחיות מחמד מקצרות את תוחלת החיים של ההורים. אני לא מוכן להיות חבר בארגון צער בעלי ילדים.
אנשים שואלים אותי איך דווקא אני, שהיו לי שלושה כלבים במהלך חיי, ומודע לכך שהחיים איתם גורמים לשמחה וכיף, מונע מהילדים לחוות את זה, ואני תמיד עונה: בקלות. כי כבר טיפלתי בשלושה כלבים ואין לי שום רצון לטפל בעוד אחד. לפחות בינתיים. אם תרצו, אני התשובה לכל המחקרים ומהווה דוגמה חיה לילד שגדל עם כלבים ובכל זאת הפך למבוגר מבאס.
ואין לי שום נקיפות מצפון. אני ישן בשקט בלילה, חולם את החלומות הרגילים שלי על פקידי ההוצאה לפועל שדופקים לי בדלת, ומתעורר עם חיוך על הפנים לעוד יום בו לא אצטרך לרוץ עם "רקסי" לחיסון, לא אוציא מאות שקלים על האוכל שלו ולא אחפש אותו שעות ברחובות כי הוא רץ אחרי איזו כלבה מיוחמת.
אני גם יודע שהילדים לא יעמדו בהבטחות שלהם. היו להם כמה הזדמנויות להוכיח את זה, האחרונה ממש עכשיו, כשחברים נסעו לירושלים והורישו לנו את הכלב שלהם לואי ליומיים של דוגיסיטר. לואי הוא זכר מבוגר ושקט, כלב מופנם, שלא לומר עגמומי, מה שמסווג אותו אוטומטית תחת ההגדרה "נוח לילדים". וכלבים שילדים מרגישים נוח איתם הם כלבים בסכנת חיים ברורה ומידית. זה אומר שעם השנים לואי פיתח מבט קבוע של אני-שורד-בתנאים-קשים-בבקשה-תזרקו-אותי-לרחוב.
הוא כבר התארח בביתנו כמה פעמים וזה תמיד אותו סיפור. בהתחלה הילדים חנקו אותו מרוב אהבה, שיחקו איתו, הביטו בו אוכל, נשכבו עליו ורבו מי יחזיק לו את הרצועה ברחוב. היו רגעים שבאמת האמנתי שאני עושה להם עוול ומונע מהם לגדול קצת יותר מאושרים. בפעם השלישית שהם רצו להוריד אותו היו בחוץ 40 מעלות חום, והייתה סכנה שהכלב יתאדה להם תוך כדי הליכה. לואי נתן לי מבט של "אני לא רוצה לחיות כאן". החזרתי לו מבט של "לפעמים גם אני".
היה לי ברור שמתישהו ההתלהבות הראשונית שלהם תדעך. ככה זה עם ילדים. מהר מאוד שוב היינו מאנו-א-מאנו, אני והוא. כשחזרנו בערב מאירוע משפחתי הילדים נחרו, אשתי קפצה ראש למיטה והיה ברור לשנינו שהכלב יוריד את הכלב. הסתובבתי איתו למטה תחת ירח של חצות, וקיוויתי שלפחות ייתן לי לישון כמו בן אדם. ב-05:50 בבוקר כבר שמעתי אותו הולך בבית בעצבנות. המשכתי לשכב ואמרתי לעצמי שאני עדיין חולם וזה פשוט הכלב של הגובים מההוצאה לפועל, אבל אז לואי עבר לריצה. מצד אחד, הוא מחונך ולעולם לא ישתין בבית, מצד שני אני לא רוצה על המצפון שלי כלב סובל עם שלפוחית מפוצצת. ב-06:10 כבר רצנו ברחוב.
היה נחמד לרחרח איתו כל מיני רווקות פרועות שיער בטרנינג ולברך בבוקר טוב זקנים שנגררו אחרי פינצ'רים, היה כיף לרוץ איתו ולשחק, גם חימם את הלב לראות את הילדים מתעוררים אליו עם חיוך, אבל הזכרתי לעצמי שאסור לי להישבר, כי אחרת ככה ייראו החיים שלי. סבב אינסופי של סיבובים ברחוב ותחזוקה שוטפת. ולהוסיף לזה טיפולים נגד קרציות, הוצאות על אילוף, שערות ברחבי הבית, ריפוד שרוט, נעליים לעוסות, נביחות מעצבנות שיגררו תלונות מהשכנים, והעברת מחצית מהמשכורת החודשית לווטרינר המה-זה נחמד מהפינה, כי הרי יש מי שמשלם לו את הדלק לג'יפ.
אני לא מוכן להיות שמעון, השכן שלכם מקומה שנייה, שיום אחד הילדים שלו התלהבו מאיזה גור של גולדן רטריבר, וכבר שנים הוא מוצא את עצמו עומד בגשם ובשמש עם שקית ביד ומחכה ש"פלאפי" ישחרר כבר את היציקה כדי שיהיה אפשר לעוף הביתה.
"אבא, נו, למה אי אפשר כלב?", שאלה אותי הגדולה אחרי שלואי הוחזר לבעליו. הסברתי לילדה שאין לי כסף להחזיק כלב, שזה לא הומאני לסגור בעל חיים בדירה קטנה במשך חצי יום כשהוא לבדו, ושבמקום לרדת איתו ארבע פעמים ביום כי הרי היא ואחיה לא יעשו את זה - אני מעדיף לנצל את הזמן אחרת, נניח לצפות בנשיונל ג'יאוגרפיק בבעלי כלבים שמבקשים ממאלף מקצועי להציל להם את החיים. מבחינתה דיברתי הרגע לקיר ואמרתי לו "איזה קטע שמדד הדאו ג'ונס ירד אתמול".
"נו, אבא, למה אי אפשר כלב?". היא שוב רטנה. "וואלאק, הרגע הסברתי לך". היא שתקה רגע, כיווצה גבות והביטה בי בכעס. "אבא, מתי תקנו לי אייפון, לכל הילדים בכיתה כבר יש!".
מישהו מוכן לאמץ אותי?