פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חיים של אבא: טיול עם הגן

      יום אחד כהורה מלווה לימד אותי שיותר קל להיות כורה פחם מאשר גננת. אתה חייב להיות מולטיטסקינג ברמה של טייס קרב, בעל סבלנות של שען חרש, סמכותיות של מג"ד בשריון ואמפתיה של כורסא ב"קשר משפחתי"

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      יום בחייה של גננת (צילום: ארז מיכאלי)

      אני נהדר עם ילדים. אבל ממש. מצד אחד, אני יודע לדבר אליהם בגובה העיניים, לצחוק איתם, לעניין אותם, לתת להם חופש ועצמאות, ומצד שני לשמור על הקו הדק, הלא נראה אך ברור, שמפריד בינם לביני, לשמור על הסמכות ההורית, להיות אבא ולא חבר. אני גם יודע להתמודד איתם כשהם במאסות. שניים-שלושה או שישה-שבעה זה לא ביג דיל בשבילי. אצלנו הבית הוא תחנת רכבת, בכל זמן נתון יש את השניים שלנו ועד כמה של אחרים, ככה שאני די מנחם מנדל לייב שמואלסון מבני ברק אבל עם נזק קל בעור התוף, כי במגזר שלנו הם באים ביותר דציבלים. אז ברור שאני ההורה המלווה האולטימטיבי. קטן עליי. דווקא מתאים לי להיות גננת, אפילו אם זה ליום אחד.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      שמונה ילדים זה פיס אוף קייק בשביל מרי פופינס כמוני (צילום: ארז מיכאלי)

      הילד ואני צועדים לגן יד ביד. שנינו נרגשים לקראת החוויה שמחכה לנו – טיול לחווה חקלאית. כשאתה קוטף עלי גפן ומאכיל כבשים יחד עם ילדים במקום להיות קבור בקובייה משרדית יחד עם מבוגרים, זה מריח כמו ניצחון. אנחנו שני אבות, שתי אימהות ושתי סייעות – כוח מספיק חזק כדי לכבוש את דמשק – והילדים, 35 במספר, יושבים ב-ח' סביב הגננת דליה, 30 שנה בביזנס, ומקשיבים בריכוז לתדריך היציאה. דליה מחלקת את כולם לקבוצות. אני מופקד על הבן שלי ויחד איתו אריאל הבן, אריאל הבת, עלמה, ליאון, ירדן, יונתן ל. ועמוס. שמונה ילדים זה פיס אוף קייק בשביל מרי פופינס כמוני.

      יאללה, לאוטובוס. אני מצוות אותם לזוגות ויוצאים. רגע חכו, לכו לידי, תנו ידיים, קדימה הולכים. לצמצם רווחים. אריאל וליאון, נו תתקדמו. יונתן שים את הכובע על הראש. עלמה נפל לך הבקבוק, תרימי אותו. רגע, מי הזוג הזה? הם לא שלי. מאיזו קבוצה אתם? פה זה קבוצה 2. לא נורא, בואו איתי לפחות עד האוטובוס. עלמה, נו, אריאל-הבת, יאללה, אתן מעכבות את כולם. הגענו. ה-100 מטר לאוטובוס עברו ללא נפגעים. בולט עשה את זה ב-9.58 שניות, אנחנו עצרנו את השעון על רבע שעה.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      ה-100 מטר לאוטובוס עברו ללא נפגעים (צילום: ארז מיכאלי)

      אני חוגר ילד-ילד, ויוצאים לדרך. השמחה רבה. אחד הדברים היותר מענגים בבוקר הוא להביט מאוטובוס מלא ילדים על אנשים עומדים בפקק בדרך ליום עבודה. תנסו את זה פעם. אריאל-הבן לא לפתוח חגורה. ירדן שב. שב! מי זה עומד שם? ליאון, שב מיד! גם אתה אריאל! מה מסובך לשבת על הכיסא ולהביט מהחלון? גם המשמעת של הבן שלי מתחילה להתרופף ואני מצמיד אותו בחזרה לכיסא. שבו, אני אצלם אתכם, אני אומר לו ולירדן, וקונה לעצמי חצי דקה של שקט. ככה נראים בני אדם לפני שהם מתפתחים להיות ישראלים שעוקפים אותך בתור וחותכים אותך בכביש.

      סוף סוף הגענו. יושבים לאכול ארוחת בוקר. הברדק חוגג אבל אז הגננת פונה אליהם בקול שקט וכו-לם משתתקים. ללעוס בדממה, שדליה לא תש_ - "מע", הם עונים לה, מהופנטים. מילה אחת שלה ובן רגע הם הפכו מאינדיאנים מהלבאנט לילדים סובייטים שממש לא מתחשק להם לחזור לגולאג.

      המדריך אומר שהיום נעבור בתחנות בהן נחוש את חמשת החושים. החוש השישי שלי אומר שלא יהיה קל. בתחנה הראשונה חיכו לנו דליים מלאים מים וסבון ולצדם מחבטי שטיחים. בזמן שאתם מילאתם טבלאות אקסל וניקרתם בישיבת צוות, אנחנו יצרנו בועות סבון מרהיבות. איזה כיף. מושלם. "תגיד לו, הוא לוקח לי". תחזיר לה. "היא כבר עשתה ועכשיו תורי". אני מביט בה. "אבל עשיתי קצת". די, גמרתם את הרבאק. פתאום בא הבן שלי ואומר שהוא בכלל לא הספיק לעשות בועות, ועוד ילד רוצה עכשיו שאשטוף לו את הפנים כי יש לו קצת סבון בעין. הרגע היה פה כיף, לא? מה נהיה? בחייאת, תהיו פאסיביים לאיזו דקה, ותנו לנשום. שמישהו ימציא כבר כפתור פאוז למציאות. ומיוט.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      הרגע היה פה כיף, לא? (צילום: ארז מיכאלי)

      בתחנה הבאה כולם מסתערים על תופי דוד גדולים, ובשלישית מכינים ראש דשא. כל ילד קיבל עציץ וגרב. הזרעים והדבק על השולחן. "תעזור לי להלביש את הגרב". בבקשה חמוד – חמוד = שם גנרי לכל ילד לא מזוהה בגן – מלבישים ככה, רואה? "אתה יכול לעשות גם לי", מבקש חמוד אחר. "תקשור לי", מצווה חמוד שלישי, "נפתח לי", בא אליי פחות-חמוד אחר, "נקרע לי", קופץ עליי כבר-לא-חמוד נוסף.

      הגיע הזמן להאכיל את החיות. לא את הילדים, את החיות. את הכבשים והעזים. אנחנו קוטפים עשבי בר, ניגשים לכלובים ומגישים להם ישר לפה. תענוג. הילדים מוקסמים מהחיות, ואנחנו מוקסמים מהילדים. ולחשוב שאני כאן, בשמש הנעימה, עם הבן שלי והחברים שלו, מאכילים כבשים, כששאר בני האדם ברגע זה עוברים על דו"חות כספיים/מטפסים על פיגומים/מחליפים שמנים לפיאט של קלרשו/מעבירים מצגת בפאוורzzz…zz…zzz. אני מרגיש שהיום הזה מפתח אצלי מאניה-דיפרסיה.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      טעים אש (צילום: ארז מיכאלי)

      בתחנה האחרונה מכינים פיתות, כי אסור לשכוח את חוש הטעם. הילדים לשים במרץ את הבצק ואחד המדריכים מניח על הסאג'. אלה שמוכנות יוצאות חמות-חמות. אני מורח שוקולד ומחלק לילדים. המממם, טעים אש. "איפה הפיתה שלי?", פונה אליי ילד אחד, "תעזור לי למרוח שוקולד", מבקש אריאל-הבן, בינתיים אני קולט בזווית עין את הבן שלי וכמה חברים שלו מטפסים על עץ זית, בדרך אליהם עוצר אותי אחד החמודים, "אני צריך קקי" – זה מה שהוא היה צריך, אין דרך ליפות את זה – פתאום ילדה אחת נעמדת מולי, "נפלה לי הפיתה", היא אומרת ומביטה בי במבט מאשים. בכל יום אחר הייתה מתעוררת בי אמפתיה כלפיה, אבל לא היום, לא עכשיו.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      אני מרגיש שהיום הזה מפתח אצלי מאניה-דיפרסיה (צילום: ארז מיכאלי)

      אני מביט בגננת דליה ובעוזרת שלה מזל, ורואה איך הן מרחפות כמו פיות בין הילדים. מסדרות, מנחמות, מנקות, עוזרות, מנחות, והכול בנינוחות ששמורה לפנסיונרים שקמו משנת צהריים. בדרך חזרה, באוטובוס, אני נזכר בכל מיני שרשורי מיילים מגוחכים שנתקלתי בהם בעשר שנות אבהותי, עם טרוניות וטענות מצד הורים נודניקים. מה אתם יודעים בכלל?

      בחיי, המקצוע הזה מטורף. יותר קל להיות כורה פחם מאשר גננת. וביומיום הן רק שתיים. זה המקצוע הכי כיפי הקשה בעולם או המקצוע הכי קשה הכיפי בעולם. מה שתבחרו. אתה מקבל אחריות על חיי אדם, חייב להיות מולטיטסקינג ברמה של טייס קרב, בעל סבלנות של שען חרש, סמכותיות של מג"ד בשריון, אמפתיה ויכולת הקשבה של כורסא ב"קשר משפחתי", יציב רגשית, ועל הדרך להעביר תכנים חינוכיים ל-35 ילדים שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו וגם יודע שהוא כזה ודורש התייחסות בהתאם.

      ברוך שלא עשני גננת. הורה מלווה ליום אחד זה מספיק.