כל יום מתרחשים בישראל מספר אסונות מזעזעים של תאונות ילדים. אם אנחנו לא באמת מזדעזעים מהם, זה מכיוון שבדרך כלל לא מדווחים לנו עליהם בתקשורת, ובמקרה הטוב הם מופיעים בטור ה"מבזקים", בניסוחים יבשים וקורקטיים. הנה רק אתמול התפרסם כי "שתי ילדות טבעו למוות בבריכה בסביון". הידיעה מספרת על 2 ילדות שנמשו מהמים ללא רוח חיים, על שתי משפחות שחייהן ישתנו לעד, על עולם שחרב. רגע אחד של חוסר תשומת לב, זה כל מה שנדרש כדי לאבד ילד, כדי להיות לנכה לכל החיים, או כדי להפוך לעוד כותרת בטרגדיה מרובת הפרקים הזאת.
הניסיון המצטבר והסטטיסטיקות הבלתי נתפסות של היפגעות ילדים, מלמדות שהגישה לפיה האחריות על ביטחון הילדים מוטלת רק על הוריהם כשלה, וכדי להתמודד בהצלחה עם מגפה זו גם המדינה צריכה לקחת את האחריות, ולספק פתרון לאומי לבעיה לאומית. יותר הסברה, יותר הדרכה להורים, יותר הקפדה על אמצעי בטיחות, יותר סיוע במתקני בטיחות, ותקנים. כל אלה אולי לא היו מפחיתים לאפס את מקרי ההיפגעות, אבל הם בפירוש יצילו נפשות, והרבה. הוריהן של שתי הבנות היו אולי מצליחים למנוע את טביעת בנותיהן לו היו מודעים לסכנה.
שיגרת דמים
אין זה אירוע מקרי, אלא עוד סצנה, אחת מני רבות המרכיבות את שיגרת הדמים של ילדי ישראל. בכל יום נפגעים ילדים, נחנקים, נדקרים, טובעים, מתחשמלים, נדרסים, נופלים, מורעלים, נכווים. בכל יומיים וחצי נהרג ילד, בכל שבוע יגיעו לחדרי המיון 3,500 ילדים שנפגעו. למעשה, מרגע שהתחלת לקרוא את המאמר הזה ועד שתסיים ייפגע ילד נוסף. אל שיגרת הדמים הזאת עלינו לתת את הדעת. הרשויות המקומיות יכולות לעשות הרבה למען מניעת פגיעות, וערים רבות אף עושות זאת. אך אין בכך די, והעשייה המקומית היא פעילות סמלית בתוך הפעילות הלאומית הרחבה הנדרשת, שאותה יש להוביל ברמה ממשלתית וכלל-ארצית.
תכנית כזאת הוכנה ונמצאת בהליכי אישור של הממשלה, בהובלת שרת הבריאות. כאשר התכנית, הכוללת אלמנטים של חקיקה, הסברה, הדרכה, והשקעות גדולות באמצעי אבטחה למניעת תאונות, תזכה לאישור המיוחל ותיכנס לתוקפה, בוודאי שעדיין יהיו ילדים נפגעים, אך בכמויות קטנות בהרבה מהמקובל כיום, ויותר מכך, גם כשיקרו אסונות נוספים, ולצערנו יקרו, נדע שאנחנו לא עמדנו מנגד וחיכינו לתאונה, אלא עשינו מה שיכולנו כדי למנוע אותה.
זה דווקא כן בידינו
אנחנו לא יודעים מי יהיו הפעוטות הבאים שייפגעו, ומי יהיו ההורים הבאים שעולמם ייחרב במשחק הרולטה האכזרי הזה, אך אנחנו יודעים היטב מה צריך לעשות, וכיצד למנוע את ריבוי המקרים האלה. זה בידינו ההורים, בידי ראשי הרשויות המקומיות, בידי הממשלה, ובעיקר בידי שרת הבריאות. חייבים לקדם את התכנית הלאומית למלחמה בהיפגעות ילדים, אסור להתמהמה, אסור להתעכב, לא אל מול הסטטיסטיקות, לא אל מול הטרגדיות היומיומיות, בוודאי לא אל מול תמונות הלווייתם של ילדים חסרי ישע.
אורלי סילבינגר היא מנכ"לית ארגון בטרם לבטיחות ילדים