ההורים שלנו לא ידעו כמעט כלום. ככה הם חיו ואף אחד לא התלונן. לפעמים במסגרות הלימודיות רצו שמועות על כל מיני ילדים, הורים או מורים, ואז או שהם דילגו עליהם או שלא. אבל, היינו בגן, עברנו את בית הספר (בקושי), והמידע היחידי שזרם להורים הגיע מהמורה במפגשים כיתתיים, בטיולים, או באסיפות ההורים האימתניות. בינתיים, השנים עברו, הטכנולוגיה התפתחה ותפחה, והאסיפה החגיגית והקולנית של אסיפות ההורים מתקבצת אצלכם לא מתחת לחלון, אלא ממש בכף היד.
אני לא מוכן להיות חבר בקבוצה שמקבלת אנשים כמוני
קבוצות וואטסאפ להורים הפכו להיות הכלי הכי שימושי עבור הורים לילדים בגילאי גן ובית ספר. הקבוצות האלו החלו בתור אמצעי להעברת הודעות להורים (ביום שישי הקרוב נקיים בגן מסיבת שבועות. נא להביא טנא). אבל כמו כל מדיום שמאפשר לאנשים להביע את דעתם, הוא הפך לכיכר עיר מקוונת, של הורים שאומרים (או צועקים) את כל מה שעובר להם בראש, משתלחים במורים, בגננות ואחד בשני, ובעיקר מתלוננים. כי אם הורה גילה תפרחת חיתולים קלה על הישבן של בנו, אין הגיוני יותר מאשר לגשת לטלפון הנייד ולהאשים את הגננת בפני 30 איש באי הקפדה על היגיינה.
לאן נעלמה הביקורת העצמית?
אם היו נעשות חפירות לגילוי משאבים טבעיים כפי שחופרים בקבוצות הוואטסאפ, אולי היינו עשירים קצת יותר. הודעה פשוטה כמו להביא פירות למפגש כיתתי יכולה לגרור שאלות כמו: "כשכתבתם להביא תפוחים למה התכוונתם, לחתוך בקערה או שלמים"?, ואחרת: "לחתוך פרוסות גדולות, שיהיה נח לאכילה". ועוד: "לחתוך בבית או להביא את הסכין איתי"? והפסימית: "אל תחתכו, זה ישחיר". בנוסף, כל אימא שלא מגיעה טורחת לעדכן וכל מי שלא הייתה שם על הדקה, מודיעה שהיא מאחרת, אבל למה? למה זה אמור לעניין את כולם?
הורים לפעמים יורים משפטים כמו אין לי זמן לנשום או אין לי חיים, אבל אם תציצו בקבוצות הורים בוואטסאפ תקבלו את הרושם שזמן זה הדבר היחיד שיש להורים שם, ובשפע. הורים, בעיקר אימהות אבל גם אבות, מוצאים את כל הזמן שבעולם להעלות את כל הפיקסלים האינסופיים של ילדיהם, ואת כל מה שעובר להם בראש, ככה סתם, ללא חשש לפילטר.
אבות ואימהות בקבוצות הוואטסאפ זקוקים בדחיפות לתוכנת עריכה פנימית, כזו שתעצור אותם שנייה לפני שהם שואלים, כל אחד בגרסתו, את אותה שאלה שנשאלה מספר רב מדי של פעמים, שתסנן את חוש הביקורת ההיפר אקטיבי, ותרסן את הלהט של ההתלהבות, ההסתה, וסתם השעמום.
הופ, 50 הודעות שלא נקראו
ל' (36) מראשון לציון הייתה חברה בקבוצה כזו, אבל כמו הרבה הורים היא נשברה. "בהתחלה, השתקתי את הסאונד, כי לא ייתכן שזה יזמזם לי באוזן מבוקר עד ליל. אבל כשאתה מחובר אז יש תחושה שאתה מחויב לפחות לעבור על ההודעות. וזו הייתה משאבת זמן בלתי נדלית. בעיקר הפליא אותי איך האימהות שאמורות בשעות אלו לעבוד מצליחות לקרוא את מסכת ההודעות ובעיקר לייצר משלהן. נראה כאילו תרבות הטראש הטלוויזיונית פשוט פיתחה שלוחה חדשה והחלה לפלוש למכשיר הפרטי שלך לריאליטי אינסופי", היא מספרת.
"לפעמים, רק מצמצתי לרגע והופ, 50 הודעות שלא קראתי. אי אפשר עם המבול הזה, נשים מנהלות שיחות ביניהן וטורחות לשתף את כולן. התייאשתי ונטשתי בשלב די מוקדם. אז נכון, אני לא ממש יודעת מה קורה בגן של הבן שלי, אבל אני מאמינה שהמידע החשוב יגיע אליי בדרך כזו או אחרת", הוסיפה.
יש אור בקצה השרשור?
"קבוצות הוואטסאפ העצימו את ההתערבות של ההורים, וחיזקו את התחושה שהם יכולים להביע את דעתם. המטרה של זה היא ברורה: שתהיה לי במה להשמיע את קולי", אומרת שירלי רם עמית, מנחת קבוצות ומדריכת הורים מוסמכת במכון אדלר.
לטענת רם עמית, התקשורת הזו לא חיזקה את הדיאלוג בין ההורים לבין אנשי חינוך. אומנם הגננות יוזמות לפעמים את הקמת הקבוצות כדי שתהיה פלטפורמה זמינה להעברת מידע, אבל בטווח הארוך זה עלול לגרום נזק לגננת יותר מאשר לכל אחד אחר בקבוצה, כי זה יוצא מכלל שליטתה. "מכיוון שאין שמירה של גבולות, עשויים לקרות כל מיני תרחישים: לדוגמה, כולם ידעו שהיא צעקה על ילד מסוים, אבל לא את הסיבה לכך. וההורים ישפטו אותה לפני שיש בידיהם את כל הנתונים", אומרת רם עמית. בסופו של דבר לכל אחד מההורים יש ערוץ ישיר לגננת או למורה, והוא יכול לפנות אליה באופן אישי.
לדברי רם עמית, לעתים בקבוצת הוואטסאפ יכולה להיווצר אשליה חברתית של קשר ותקשורת, אבל מלבד ההידוק הטכני לא נוצרת לכל הורה זיקה עמוקה יותר לשאר ההורים בקבוצה. מי שיצר קשר עם הורים אחרים בגן או בבית הספר, לא באמת זקוק לקבוצת הוואטסאפ כדי לשמר או להעמיק אותו.
זה כמו להיכנס לחדר ושכולם יצעקו ביחד
"בקבוצות הוואטסאפ אין מנחה או הגדרה של חוקים, זו במה שוויונית. זה בעיקר כלי חברתי אבל לא כלי חינוכי ואינו מקדם שום אג'נדה. זה כמו להיכנס לחדר ושכולם יצעקו ביחד, ללא הנחיית התהליך, זה לא מתקדם לשום כיוון", אומרת רם עמית, ומציינת שלא נתקלה בדיונים מעמיקים במדיום הזה, אלא יותר בקשקשת.
ואכן, רוב השיחות בקבוצות האלה הן בעיקר קשקשת, הן עשויות אפילו להתגלגל לכיוונים מעט ביזאריים. אחת האימהות בקבוצת וואטסאפ בגן במרכז הארץ, שלחה לכולם הודעה על מצבו הרפואי של בנה, ההודעה כללה בין היתר תיאורים גרפיים של מצב ישבנו ואשכיו. "...פעם זה הגעיל אותי. היום אני פשוט בהיסטריה מהמימדים של ההתנפחות". אימהות אחרות הפליאו לתאר את פי הטבעת, טפילים שמשתרכים משם ושאר ירקות. ותמיד יש את אלה שלא ישכחו לפרגן: "וואי איזה סיוט! מגעיל ביותר. שיהיה בהצלחה!"
אומרים לנו שיש וואטסאפ אחר
אבל זה לא תמיד שלילי. יש גם קבוצות הורים שהחברים בהן יכולים להפיק תועלת מעצם השייכות אליהן. שי לביא מרמת אביב הוא אב לילדים בגילאי 5 ו-8. בהיותו אב פעיל ומעורב, הוא חבר בקבוצות הוואטסאפ הן של הורי ילדי הגן, של הורי ילדי כיתה ב', ושל קבוצות הורים נוספות בחוגים שבהם משתתפים ילדיו כמו ג'ודו וקראטה. לביא מודה שבקבוצת הגן יש יותר אימהות, אך בקבוצת בית הספר החלוקה שווה בין האבות לאימהות, ומי שפעיל בוואטסאפ הן בעיקר האימהות.
"הפעילות בקבוצות הוואטסאפ היא בעיקר פרקטית: איפה נפגשים? מה קורה עם שיעורים? מתי מסתיימת ההרשמה? השאלות שהורים מעלים הן סביב הרצון להיות מעודכן, וברמת העזרה שהם יכולים להושיט. מעט מההורים יעלו שם שטויות", מספר לביא. הענייניות שלביא מציין באה לידי ביטוי הן בקבוצת המסגרת הלימודית, וגם במסגרת חוגי הג'ודו והקראטה. "השייכות לקבוצה מאוד תרמה לי גם מבחינה חברתית וגם מבחינת אופרטיבית, אני פעיל שם, וזה ייצר קשרים ביני לבין הורים אחרים, לא פעם ביקשתי מאחד ההורים שייקח את הילד שלי אליו. זה עוזר לשמר את הקשר".
רם עמית מסכימה שיש גם יתרונות לקבוצות האלה. "ברמה האינפורמטיבית, בתחושה שאתה לא נשאר בצד ויודע מה קורה, שאתה יכול להיות חלק מזה, הקול שלך נשמע ועשוי להשפיע. יש יותר שקיפות, כי כל אחד יודע מי אמר מה, זה לא נשאר ברמה הרכילותית", מוסיפה רם עמית.