לא יודע, אני מרגיש קצת פחות מכובד בזמן האחרון. האמת שזה תהליך שנמשך תקופה ארוכה. ככל שהזמן חלף כך הכרסום במעמדי הלך וגבר, הזלזול תפס את מקומה של ההערכה, הבוז האפיל על התהילה, העלבון דחק את ההוקרה, ובסוף, אחרי שנים של הקרבה, זה נגמר ב"אחרי שמשחררים אתכם תעבור בחצי-חינם ותעשה קניות", שאשתי זרקה לי, רגע לפני שיצאתי לדרך לשירות מילואים בתרגיל שנערך אי שם פה בסביבה.
פעם היא לא הייתה מדברת אליי ככה כשאני במדים. לפני שיצאתי לשבועיים בקו סגול או שלושה שבועות בדרום הר חברון, ניחוח קל של געגוע עמד באוויר ועיניי נתקלו במבט אמפתי. אפילו היו מקרים שזכיתי לאיזו נשיקה קטנה וסנדוויץ' לדרך. אבל עכשיו כל מה שיש לי זה הכבוד שאין לי. לעזאזל, בני גנץ צריך להבין שהדיבורים שלו על הקיצוצים במערך המילואים מחלחלים עד למעלה, אל אשתי.
"מה חצי-חינם?", אני אומר לה, "אני אהיה ער כל הלילה, ואהיה הרוג מעייפות עד שאגיע הביתה, אז איזה קניות עכשיו?". היא דפקה לי מבט של אתה-משאיר-אותי-עם-שני-ילדים-ואפס-מכונית-אז-תשתוק. "יאללה, בקושי שלושה ימי מילואים, אפשר לחשוב", היא ענתה, ולא ידעתי איך להגיב ליציאה הבלת"מית הזאת. פעם זה היה שונה, לא נחשבתי לנטל.
כן, היה לי מקום של כבוד. כבר בסוף השירות הסדיר צה"ל החל להעביר אותי בצורה מסודרת לידיה של אשתי לעתיד, ושניהם הצבא והמפקדת הוקירו את תרומתי לבית ולחברה הישראלית. אף אחד לא חשב שאני בעיה תקציבית, איש לא השתמש בי ככלי למאבק על תקציב הביטחון, ושניהם המפקדת והצבא דווקא העריכו מאוד את היכולות שלי והגדילו את נפח הפעילות שלי בבית ובשטח בכל הזדמנות שרק יכלו. אז עשיתי מטבחים בבית, שמירות בגדה, תעסוקה מבצעית עם הילדים בגינה ואימונים ופעילות של ביטחון שוטף ברחבי המולדת. הרגשתי רצוי, הרגשתי שייך.
נכון, האישה והילדים הם אלה שמסתובבים בבית עם ארונות על הכתפיים ואילו אני חפ"ש עם מעמד של בלמ"ס, אבל זה לא הפריע לי. מאז השחרור מהסדיר, כל רמטכ"ל שישה במספר חשב שאני נחוץ מאוד לשמירה על ביטחון המדינה ולא חסך עליי אפילו שקל או יום מילואים, וגם אשתי אחת ויחידה חשבה שהתרומה שלי בבית חשובה למוכנות המשפחה בפני איום עתידי שכולל כיור מלא ושיעורים בתנ"ך שצריך להגיש כמצגת פאוור פוינט.
לבשתי את הדגמ"ח. לפני 20 שנה הייתי מידה ג'-3, עכשיו אני מ'-3. "תראה איזה בטן נהייתה לך", אשתי ירתה אליי חץ ישר אל תוך הכרס. אין ספק, יש שומנים וצריך לקצץ, אבל לא ככה, לגמור לנו את הכשירות ואת הכושר ואת החשק בבת אחת. אני עומד מול המראה בפרופיל ואמנם הוא לא נראה 97, אבל הוא גם לא נראה כל כך נורא.
אוקיי, תמיד הרגשתי שאני עולה קצת ביוקר למשק הציבורי והפרטי בין כשזרקתי חצי מנת קרב במחסום ליד בית עאווה, או כשסטיתי מרשימת הקניות שלה בשופרסל אבל שגנץ יהפוך אותי ככה פתאום ל"אתגר משאבי", ושהיא תרמוז לי ליד הילדים שהשלושה ימים האלה שהאוטו יהיה איתי במילואים הם בזבוז שעות מנוע? בחייאת, צה"ל הרבה יותר בזבזני ממני, וגם היא לא יכולה להתלונן על זה שיש לה ספה וטלוויזיה לשימוש בלתי מוגבל במשך שלושה ימים.
אני מחבק את הילדה ונושק לה על המצח. "נו אבא, די", היא מנסה להתחמק. זה כבר לא אבא מתי אתה חוזר, אלא אבא אתה שוב חופר. רק הילד, כמו מנחש את עתידו, נתן לי את הכבוד הראוי, הגיש לי את הנעליים הגבוהות והתעקש לכפתר לי את החולצה הירוקה. לרגע קט הרגשתי רצוי, הרגשתי שייך. ירדתי לפרייבט בהרגשה שעכשיו זאת מלחמה על הבית, כלומר על מעמדנו בבית, וזאת מלחמה שאסור להפסיד בה.
וכן - זה אולי המעוז האחרון של הגבריות הישנה, המאובקת, השעירה, הניאנדרטלית, זאת שמצדיקה באופן כלשהו, לפחות לכמה ימים בשנה, לגיטימציה מהחברה לנקות את הראש ובה בעת להרגיש חשובים. אנחנו אוהבים להיות עייפים, חרמנים ורעבים. אנחנו אבות לילדינו, בני זוג לנשותינו, ופעם בשנה רוצים קצת זמן לעצמנו. בלי פקקים, בלי חוגים, בלי עבודה, בלי מקלחת. עם החבר'ה, עם הצחוקים, עם המדים, עם סמב"ציות בנות 20 שגורמות לנו להתגעגע לגיל הזה וגם להרגיש כמה אנחנו רחוקים ממנו. נו, רוצים מילואים. הכי היפסטרי. יצאתי לדרך.
חזרתי. נכון שהרגשתם בטוחים יותר בזמן האחרון? אמת, המילואים נופלים עליך תמיד בזמן לא טוב, וכן, צריך לשנע את הפרייבט לאיזה חור, והברדק בשטח חוגג, והמציאות הצה"לית היא אבסורד מתמשך, ודקה אחרי שעלית על ב' אתה מרגיש שהזמן שלך מתבזבז - ובכל זאת. אמת, הילדים נופלים עליך תמיד בזמן לא טוב, וכן, צריך לשנע אותם עם הפרייבט לאיזה חוג, והברדק בבית חוגג, והמציאות המשפחתית היא אבסורד מתמשך, ודקה אחרי שירדת איתם לרחוב אתה מרגיש שהכסף שלך מתבזבז - ובכל זאת. הרי מה אנחנו אבות, בני זוג, גברים בסך הכול רוצים: רק תנו לנו להמשיך לשרת אתכם. ותעריכו את זה. רות, סוף!