פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חיים של אבא: לך תסביר לילדים שלך שאין גן עדן

      השילוב בין פרידות מענקי תרבות שהסתלקו, טקסי יום השואה ויום הזיכרון, ניחום אבלים אחד והאזנה לעמיר לב, גרם לילדים שלי להתחיל לשאול כל מיני שאלות שגומרות לי את החיים

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , צילום: ארז מיכאלי)
      לאנשים מהצד אנחנו נשמעים לפעמים כמו משפחת אדמס (צילום: ארז מיכאלי)

      הילדים קצת מורבידיים בזמן האחרון. השילוב בין פרידות מתוקשרות מכל מיני ענקי תרבות שהסתלקו, טקסים של יום השואה ויום הזיכרון, ניחום אבלים שביקרתי בו, היחשפות לטופסי ביטוח החיים שלי והאזנה לעמיר לב, גרם להם לשאול כל מיני שאלות שגומרות לי את החיים. כלומר, טיפה מקשות עליהם.

      הם פתחו טבלת אקסל במוח, שואלים לגבי מצב הצבירה של זה שמדבר עכשיו בטלוויזיה או זאת ששרה ברדיו, ומסמנים מי עדיין חי ומי פחות. ואז עושים לי CSI ומבררים איך מת, מתי מת, ואיפה למקם את המנוח מבחינת תרומתו לאלו שנשארו מאחור, בחיים. אם כל השאלונים האלה הם חלק מהמיונים שלהם לחברה קדישא אז אני בעד, כי עבודה בחברה קדישא זה לכל החיים. אבל עדיין, לאנשים מהצד אנחנו נשמעים לפעמים כמו משפחת אדמס. וזה מוזר. כי אנחנו משפחה מאושרת על אמת. אלבום התמונות שלנו נראה כמו פרסומת שמשית ומחויכת לגלילי נייר טואלט מינוס וילה-דיבוב לעברית-כלב-וג'יפ.

      יש אנשים שחושבים שבית קברות זה לא מקום לילדים – תחושה פנימית: הרוב כאלה – ויש כאלה, כמונו, שמבחינתם המוות והאובדן הם חלק מהחיים, וילדים צריכים להבין את זה בגיל צעיר, כך שכמה גיחות בשנה לבית העלמין הן חלק מהשגרה. אז כמובן שכמדי שנה באנו בהרכב מלא לאזכרה.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , צילום: ארז מיכאלי)
      זה לא בריא לחיות, כי בסוף מתים מזה (צילום: ארז מיכאלי)

      אין כללים ברורים במשחק העדין הזה שבין הרצון לגונן על הילדים ולהפחית את החשיפה לכאב ולצער לבין הסקרנות שלהם נוכח ההבנה המתפתחת שמתישהו כל הכיף הזה ייגמר. נדמה לי שיש כלל אצבע ברור: כל אחד צריך לחנך לפי השקפתו ואמונתו.

      לי אין כוח ורצון לספר להם סיפורים על נשמה שעולה לשמיים – הם כבר טסו וגילו שיש למעלה רק עננים ודיילות – ככה שנראה לי יותר פשוט לנסות לפשט להם את העניין במקום להתחיל להמציא תסריטים שאולי יגיעו ל-HBO, אבל קודם אצטרך להסביר גם אותם. אני פשוט עונה את מה שאני חושב, לעניין, בלי להתחמק ובלי למרוח. הם הרי נחשפים למוות מדי יום - מפגר של חתול ועד למה שתראו הערב בחדשות - אז הכי נכון בעיניי להסביר להם שבאופן כללי זה לא בריא לחיות כי בסוף מתים מזה. רק באופן יותר ידידותי למשתמש, כמובן.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , צילום: ארז מיכאלי)
      ילדים, לא לטפס על המצבות (צילום: ארז מיכאלי)

      אז בדרך מהגן לאשתי והגדולה שחיכו באוטו נתתי לקטנצ'יק את התדרוך הרגיל. תתנהג יפה, לא לצעוק, תישאר לידנו, לא לטפס על מצבות – תדריך כללי שתופס ליומיום חוץ מהעניין עם המצבות – והוא הנהן ואז שאל ככה סתם פתאום מה זה גן עדן ומה זה גיהינום. רציתי לענות לו שזה תלוי מתי הוא נרדם בערב - אם לפני תשע זה גן עדן, ואם אחרי עשר זה גיהינום. יכולתי גם לספר לו את הסיפור הרגיל על המקום שנראה כמו אי בקריביים ואליו הולכים האנשים הטובים, ומקום שנראה כמו נתיבי איילון בבוקר קיצי לח שבו תקועים כל האנשים הרעים.

      במקום זה עניתי לו שאנשים מאמינים שיש מקום שנקרא גן עדן כדי שתהיה להם תקווה בחיים האלה, תקווה שמובטחים להם חיים טובים יותר במקום אחר, אם הם רק יהיו בסדר-וחצי בחיים האלה. שאנחנו הגן עדן והגיהינום של עצמנו, אנחנו יצורים עם יכולות מדהימות ושכל רב, ולכן קשה לנו לתפוש שאנחנו לא שונים מחיפושית או עלה. נו, זה רק אני והתפישות המיושנות שלי, בחייכם, בלי פשקווילים.

      אז הוא שאל מה זאת תקווה. אמרתי לו שכשאנחנו מאמינים או רוצים או חושבים שמשהו טוב יותר יקרה מחר, או בשבוע הבא, או בעוד שנה, זאת תקווה. "כמו שאני רוצה שתקנה לי שרוכים לנעלי כדורגל?". בערך, אבל העיקר שהילד יודע לתרגם מחשבה מופשטת להצלחה חומרית, עכשיו אני רץ לקנות לו כדי שלא אצטרך להסביר לו את המילה תוגה.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , צילום: ארז מיכאלי)
      קבר הוא הדרך היחידה להשיג נדל"ן פרטי צמוד קרקע (צילום: ארז מיכאלי)

      ואז הוא שאל איפה זה גן עדן. אנא עארף, מחרתיים ושמאלה, נו, מאיפה לי לדעת. מי שיודע את הכתובת מוזמן לטקבק. אז אמרתי לו את האמת, שלי לפחות, שאין גן עדן, למרות שביום אביבי נטול מטיילים החצבני בהחלט עונה על הדרישות. כדי להכניס בכל זאת קצת מתיקות לשיחה, הוספתי מיד שהחיים שלנו הם גן עדן. תראה כמה יפה פה ברחוב, אפילו התנועה זורמת, מה בן אדם צריך יותר מזה.

      הנסיעה לבית הקברות הייתה מלאת חיים. מוזיקה ברקע, הילדים רבו במושב האחורי, אנחנו עשינו תכניות לימים הקרובים, והמוות, שאורב בכל רגע ובכל פינה, נראה כמו משהו ערטילאי לפחות כמו מוסד הנשיאות. ואז, באוטו, רגע לפני שיצאנו, הוא שאל אותנו, אבא, אימא, גם לכם יהיה קבר משלכם? פרצנו בצחוק. גם הגדולה. ככה זה אצלנו במשפחת אדמס. נו, זה אמנם נשמע מצמרר ומפחיד, אבל זה לא כזה נורא, בטח בהתחשב בעובדה שזאת כנראה הדרך היחידה כיום להשיג נדל"ן פרטי צמוד קרקע, או לפחות דיור ציבורי בבניין רב קומות. ברור שיהיה לנו, עניתי לו, דיר באלק לא תבואו לבקר.