פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חיים של אבא: הגיע הזמן ללמד את הילדים קצת גששית

      אני מרגיש שכאבא יש לי אחריות – אם לא אחנך את הילדים לגשש החיוור, הרי שאני חלק מההשחתה התרבותית – והחלטתי שעל גופייתי - הם ידברו גששית

      מחווה לגשש החיוור בפסטיגל (יח"צ)
      הגשש החיוור. צילום: יח"צ

      לא מזמן נסעתי עם הילדים בשבת בבוקר, הגדולה ישבה לידי מקדימה, שיחקתי קצת בתחנות הרדיו ונפלתי על המערכון "פגז קומפוט" בגלי צה"ל. פגז! אז גברי שאל איפה 'היחידה', ובעודי מדקלם עם פולי שאני יחיד, הוא יחיד ושנינו יחידה, וצוחק עם שייקה שהמיועדת לגברי היא כלה כבדה מאוד, ראיתי איך הילדה מלכסנת לעברי מבטים, מתרשמת מזה שאני זוכר כל מילה שנייה ותוהה איך פתאום במקום להיות אבא על קוצים הפכתי לאבא על הכיפאק.

      אני, שכל שבת, אפילו אם יוצא יום שלישי, הייתי שומע את הגששים, וכל משפט שיצא לי מהפה היה משפט מחוזי מאוד, תפשתי מיד את מלוא חומרת העניין. יש פה דור חדש שלא ידע את יוסף, נו, יוסף מהעירייה. כי התחושה היא שהגשש החיוור קצת הולך ונעלם. בסכנת הכחדה. בסדר, בסדר, תגידו הגזמת, ומה פתאום, ואיך יכול להיות, אבל הגששים לאט לאט נמוגים. כמו קרחוני הענק בקוטב שנמסים לאטם. מה הייתה הדקה? אין רגע מדויק, זה תהליך שעובר עלינו מהר מהצפוי. מישהו מדבר כרגע גששית לידכם? זאת הרי הייתה השפה השלישית במדינה, דיברנו אותה אוטוסטרדה, ובכל זאת, חוץ מכמה שבע, היה מנוע ועד כמה מטבעות לשון שעדיין נשארו לנו בכיס, ברור לנו היום שהעולם מצחיק אז צוחקים, אבל פחות.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      העולם מצחיק אז צוחקים, אבל פחות (צילום: ארז מיכאלי)

      יום העצמאות, יותר מכל, חידד את התחושה הזאת, שאנחנו נאלצים יותר ויותר לגשש את דרכנו בחיים בלעדיהם. ליום בשנה הם נשלפים מהבוידעם התרבותי שלנו, מעמידים אותם ליד הדגל, המשואה והמנגל, ומבינים שוואלה, עשינו לנו מנהג קבוע ועזבנו אותם כל השבוע. וכמעט כל השנה. הרי הרפרנסים הגששיים הספורים שנשתלו פה עד כה הם סינית - או גששית - לרוב ילידי שנות ה-90 וצפונה, כולל הילדים שלי.

      אנחנו חיים בעולם שבו צפייה דוחקת האזנה ככה שלמעט ספיישלים פה ושם בערוצים המסחריים קשה להיתקל בהם. וכן, יש בערך שמונה צעירים מתחת לגיל 20 ברחבי הארץ שמאזינים בשבת בבוקר לתכניות המערכונים - בהזדמנות זו אני פותח פה קו 800-1-רדיו לבני נוער שמוכנים להתוודות שהם מאזינים ליומן השבוע ברשת ב' - ככה ש"העולם מצחיק אז צוחקים" או "שבת צחוק" הן אצבע בסכר. וברחבי היוטיוב יש בקושי ארבעה ורבע מערכונים של הגשש, בעיה כשמדובר בדור שמבחינתו מה שלא נמצא ביוטיוב לא בטוח קרה.

      הנה, לפני שבועיים התארח ב"העולם מצחיק אז צוחקים" רועי בר נתן החביב, ולמרות שבחר בקטעים מ"זהו זה" האהובה, שזר כל מיני אסי וגורי וכיבד את ספי ריבלין, לא היה שם אף קטע של הגשש, שזה קצת אירוני כשנזכרים בשם התכנית. נראה שהכול השתנה פה, והילדים גדלים לארץ אחרת, נהדרת.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      הילדים גדלים לארץ אחרת, נהדרת (צילום: ארז מיכאלי)

      אבל זה ישראבלוף. כי המוסכניקים עדיין מכניסים לנו את האלמנט עמוק, השיפוצניק עדיין שואל באיזה צבע נרצה את הפס כסף, רובנו, ממש כמו מואיז פינטו, רוצים לשרוף את הבנק, חכם מימון מסתובב בירושלים ואנחנו חיים במדינה שבה המצב הביטחוני השתפר לרעה. עדיין עובדים עלינו בחורף, בקיץ, בצהריים, עובדים עלינו ישר בעיניים. הרי ישראל של הגששים, שלנו, קיימת גם היום, ומספיק כדי להאזין לשפה, לאנדרסטייטמנט, לתחכום שפורץ כמעט מכל שורה, למראה החברתית הנוקבת שעדיין ניצבת איתן, לביקורת החדה כתער שנמשחה בדבש ההומור, לאהבה שהרעיפו עלינו, האזרחים הקטנים, כדי להבין שאמנם הכול השתנה פה אבל נשאר אותו דבר.

      אז הרגשתי שכאבא יש לי אחריות – אם לא אחנך אותם לגשש, הרי שאני חלק מההשחתה התרבותית – והחלטתי שעל גופייתי - הם ידברו גששית. המחט הראשונה היא מחט הילדות, לא ככה? צריך להתחיל לתרבת אותם כבר עכשיו. אני לא רוצה עולם שבו זה רק אני והגשש שלי, אלא שתהיה לנו ולילדים עוד שפה משותפת. שכשאשתי ואני נרצה קצת פרטיות ואגיד לגדולה "גברת, אמרו לך להתפזר, למה את לא מתפזרת?", היא תתפזר עם חיוך על השפתיים, ושהיא תבין אותי לפני הבגרויות כשאלחיץ אותה עם "היום מכשילים גם ברבע שאלה", ושאוכל להקניט את הילד לפני התיאוריה עם "אין לך מה לנסוע לחולון, רק תעשה פקקים. מה, אני לא יודע שאתה לא יודע?". בקיצור, שהחיים שלנו יהיו קצת יותר מגוששים.

      גבעת חלפון אינה עונה (yes)
      ביום העצמאות הם רצו שאשים להם "גבעת חלפון" על הבוקר

      והם בעניין. בעיקר הגדולה. ביום העצמאות הם רצו שאשים להם "גבעת חלפון" על הבוקר. אחר כך, בדרך לעל האש, כשחשבתי שנעביר את שארית חיינו בפקק בצומת בית ליד, שמענו "יפות יפות" והיא התעניינה אם מישהו מהם מת ומה קרה לפולי. ברור לי שגם לדור שלה מגיע, ואם לא נדחוף מאחור אז רק אתמול-שלשום וכבר מחר-מחרתיים. אנחנו צריכים להיות האווירון-דוד ששופך להם את כל הטוב הזה ישר לצנטרום של הפיילה של המוח. מאפליקציית גשש – לכל מצב בחיים תמצאו אצלם את המשפט המתאים – ועד עמותה שתנוהל על ידי ציגלה ופיקסלה. וכמובן, האזנה למערכונים.

      הרי כשנסענו יחד באוטו ושמענו "פגז קומפוט" הבת שלי צחקה באופן עצמוני כששייקה אמר "כלה כבדה מאוד, אם זאת נופלת עליך באמצע הלילה צה"ל לא אחראי". כך שבעוד שמונה שנים, כשתתגייס, היא גם תבין למה הכוונה בטיל-קרקע-אוויר-גבעה, תגלה בהמשך שלפעמים בית המשפט באמת מתנהל כמו אופסייד סטורי, ושכבר 50 שנה בונים את הקפיטריה בטבריה. או את התחתית בתל אביב. וגם תצחק מכל זה. כי העולם מצחיק אז צוחקים.