צלילים יכולים לשקם את הדי הגטו

הדג נחש אמרו באחד השירים שלהם ש"מוזיקה היא כנפיים בעולם של מטה". ההגדרה הזו מזקקת את מהותה של המוזיקה כאמנות המניעה ומעוררת רגשות, ויכולה לגרום לנו התעלות נפש כשאנו מאזינים לה.

כוחה של המוסיקה היה ידוע כבר בעבר הרחוק. שבטים אינדיאניים השתמשו בתיפוף בטקסים שמאניים, בכנסיות עשו בה שימוש מיסיונרי על מנת לסחוף קהל מאמינים, ואבוריג'ינים אוסטרליים יצרו את הדידג', כלי אשר לאחרונה התגלה כי הוא מעביר את גלי המוח לגלי אלפא. אבל רק בשנות ה-50 של המאה הקודמת אישרו במחקרים מדעיים שנעשו עם ילדים ומבוגרים בעלי צרכים מיוחדים ועם חיילים שחוו פוסט טראומה, כי למוסיקה יש כוחות ריפוי.

השימוש במוזיקה נעשה כדי לטפל באנשים הזקוקים למגוון של טיפולים: טיפול רגשי, נפשי, שיקומי, חברתי. הטיפול מתבסס על הכוח של המוסיקה ועל המשמעויות שיש לה בחיינו כבני אדם.

מרים דרוקס, מרכזת תכנית התואר השני בתרפיה במוזיקה במכללת לוינסקי, מציינת שני כיוונים בתרפיה במוזיקה: המוסיקה עצמה והעשייה שלה באלתור עם המטופל כגורמת לשינוי, להשגת איכות חיים טובה יותר, להשגת תובנות ויכולות העצמה. הגישה השנייה היא אנליטית, המתייחסת למוסיקה ככלי להשלכות, אשר מסמלת יחסים כמו בטיפול הפסיכולוגי, לדוגמה המטופל בוחר כלי נגינה ודרך זה מספר למטפל על אימו. גישה זו שואבת מעולם הדימויים והמטפורות.

"אנחנו מתאימים את אופן השימוש במוסיקה בטיפול למטופל, לסיטואציה ולתוכן, לדוגמה עם אוכלוסייה בעלת פיגור לא ישתמשו בנושאים שדרושים תובנות אלא יותר ליצור תקשורת", אומרת דרוקס.

ניצולי שואה נאלצים להתמודד בחייהם עם שורה של אתגרים: זיכרונות מעיקים וחודרניים, מחשבות טורדניות על השואה שמגיעות ברגעים צפויים או לא צפויים ומלוות את כל החיים. מראות קשים וחוויות קשות שצפים ועולים, נדודי שינה, בעיות של התקפי זעם וכעס, קושי גדול באינטימיות, בקרבה וביחסים בינאישיים בגלל חוסר היכולת לשתף ברגשות. רוב הניצולים לא דיברו ולא סיפרו, וכלאו את עצמם בבועה.

במהלך לימודיה, נחשפה דרוקס למקומה של המוסיקה בחייהם של ניצולי השואה. "יש עדויות רבות לכך שהמוסיקה הייתה גורם בעל משמעות בחייהם של אנשים שהיו בגטאות, או חיו במסתור".

כמי שהיא עצמה דור שני לניצולי שואה, הבינה דרוקס שמפאת גילם המתקדם של הניצולים אם ברצונה לחקור את העניין, עליה למהר. היא פנתה לעמך – ארגון לטיפול חברתי ורגשי בניצולי שואה שהוקם על ידי ניצולי שואה.

מחקרה של דרוקס ביקש להבין מה תורמת המוזיקה בתהליך הטיפולי לניצולי שואה. המחקר שנפרש על פני 4 וחצי חודשים כלל נשים מתפקדות, עצמאיות, מגיל 63-85, שנולדו בזמן המלחמה.

רוב המשתתפות היו ילדות צעירות בתקופת השואה וחוו נטישה פתאומית, ללא הכנה, לעיתים גם מאוד אלימה. "הן חוו אובדן קשה בגיל צעיר מבלי שהייתה להן הזדמנות לעבד, לעכל ולהתאבל על האובדן הזה. שנים רבות אחרי המלחמה הן ציפו שההורה יחזור", אומרת דרוקס ומציינת כי בנוסף לכל הבעיות שהתמודדו איתן כניצולות הן ניצבו בפני הזקנה וכל המצוקות שיש בה: מחלות, אובדן, קירבה למוות ובדידות נוראית. חלק ניכר מהן היו אלמנות. "מי שהיה זקן וחלש לא שרד את השואה, אז סימפטומים של זקנה מעוררים חרדה גדולה לא מודעת".

בקבוצת הטיפול ניגנו המטופלות באלתור משותף, שיצר לכידות בקבוצה, וחוויה של משחק ילדי שחסר להן. פן אחר כלל האזנה ליצירה קלאסית ושיחה עליה, על הזיכרונות והדימויים שהעלתה. "מוסיקת לילה של מוצרט הזכירה לאחת המטופלות ים סוער, מעבר לכך שזה היה ביטוי לפחדים היה שם זיכרון של העלייה לארץ באוניית מעפילים", אומרת דרוקס.

אחד הכלים בטיפול הקבוצתי היה עבודה עם שירים. ביחד או בסולו, שירי ארץ ישראל, וגם שירים ביידיש, שירי ערש ושירי ילדים, שנכתבו לפני השואה ותוך כדי השואה. "דרך זה שכל אחת השמיעה את הקול שלה והשמיעה את הסיפור שלה מהילדות אפשר לה להיזכר בילדות שלפני השואה", אומרת דרוקס.

לדוגמה השיר "ילד יהודי" (ביידיש: יידישע קינד) שמדבר על אם שמחביאה את בנה במנזר ומבקשת ממנו לשכוח את היידיש שלו, העלה לאחת המטופלות זיכרון ישן. כשהייתה ילדה כבת 8-10 ברחה ונדדה בין כפרים כשהיא מתחזה לגויה ומציעה עצמה כפועלת ומשרתת. באחד המקומות היא דיברה במקרה ביידיש, כשגילו זאת, גירשו אותה בבוקר. "דרך השיר היא סיפרה את הסיפור שלה. ברגע שהקבוצה מקשיבה ושרה איתה היא לא לבד עם הזיכרון הזה, הסיפור שלה חי גם אצלם".

"העשייה המוסיקלית מחברת בין בני אדם, ויש לה כוח מאוד חזק ומשמעותי בבניה של קבוצה, וקהילתיות ולכן היא מאוד משמעותית לניצולי השואה. דרכה נוצר חיבור, שיתופיות, ויכולת להשמיע קול משותף". אומרת דרוקס.

אחת המשתתפות שגדלה בבית יתומים, העלתה באחד מהמפגשים את השיר "ילדי ההפקר" המספר על ילדים יתומים, זהו שיר שאותו הייתה שרה בילדותה. היא דיברה על כך שאם היא תמות היא תישאר לבד ואף אחד לא ידע איפה הקבר שלה. במהלך השיר היא החלה לבכות והדבר עורר בקבוצה כאב, צער והזדהות. "דרך שיר זה הגיעו המטופלות לשיר "בואי אימא", שהפך להיות שיר הקבוצה, שיר שדיבר את הזיכרון שלהן. ילדות שאיבדו את האימהות בתקופת המלחמה, והפכו ליתומות. השיר קיבל משמעות נוספת, כאשר קבוצה של נשים ניצולות שואה שרות אותו, בגיל מבוגר הן חוזרות להיות הילדות שזקוקות ומתגעגעות לאימא שלהן".