לפני שאתם שולחים את הילד לטיפול

שרון, מטופלת שלי, נשלחה לראשונה לטיפול פסיכולוגי על ידי הוריה כשהייתה בת עשר, בשל התנהגותה ה"חצופה" וה"מרדנית". המטפל הסביר לה אז את הטעויות שעשו הוריה בטיפול בה, "הבין אותה", עודד אותה לעמוד מול הוריה ולהגדיר את הצרכים שלה בצורה אסרטיבית.

שרון, בת 28 כיום, נזכרת בטיפול: "במפגשים היה נפלא. פתאום היה מישהו שבאמת הבין אותי, שקיבל אותי כמו שאני, שחיזק אותי, שלימד אותי לעמוד על שלי. הכרתי מבוגר ש'מבין עניין', ש'מצדיק אותי' - המטפל שלי".

לכאורה מדובר במהלך טיפולי סטנדרטי וחיובי - הרי בסיס הטיפול הוא קשר אמפטי עם המטופל ולמידה של תקשורת אסרטיבית היא אחד מכישורי החיים החיוניים ביותר הנלמדים בטיפול. אלא שההשלכות של הדינמיקה הזו, לאחר הטיפול, היו, כך מתברר, קשות. מדוע? שרון מוסיפה: "ההורים היו הרבה פחות רלוונטים. כבר לא יכולתי לתפוס אותם כאנשים חזקים ומגוננים". בילדות, אפוא, חשוב לבצע את הטיפול בשיתוף ההורים ולא על ידי "סוכן שינוי" חיצוני.

הורים רוצים, כמובן, את הטוב ביותר לילדים ומניחים ש"מי שיש לו את הבעיה" צריך לגשת אל המטפל. מובן שיש מקרים שבהם נדרשת עבודה ישירה עם הילד, ללא תיווך, אבל המציאות מוכיחה שברוב המקרים עדיף לעבוד גם עם ההורים. גם במקרים שבהם מתברר כי מומלץ לטפל בילד, המטפל חייב לפגוש את ההורים על בסיס קבוע.

הרבה מטפלים דוגלים בחוזה סודיות עם הילדים, ללא קשר לגילם באמתלת: "הילד לא ישוחח עמי אם לא אבטיח לו לשמור על סודיות". המטפל עובד עם הילד בבועה זוגית ונוצרת ביניהם ברית. אבל ניתן לכבד את פרטיותו של הילד גם בלי לנתק את ההורים מהטיפול. בעת הבחירה במטפל, זכותכם המלאה לראיין את המטפלים ולבדוק מהי המדיניות שלהם בנושא עדכון ושיתוף ההורים בתהליך. אם המטפל לא מוכן או לא מתחייב לשתף את ההורים בתהליך הטיפול אני ממליצה לחפש מטפל אחר.

במהלך הטיפול, הילד מפתח מערכת יחסים של אמון וחסות עם מבוגר שאותה לא ניתן להעתיק לעולם האמיתי. כתוצאה מכך, בתום הטיפול, הילד חוזר להוריו בלי שתוצאות התהליך הטיפולי חילחלו אל מערכת היחסים ביניהם.

ככל שטיפול בילד מתארך, כך הוא מייחס את ההצלחה למטפל ולמפגשי הטיפול. זה קורה גם אצל מבוגרים, כמובן, ותפקיד המטפל להימנע מיצירת התלות הזו בכל מחיר. אפשר להימנע מהתלות הזו לחלוטין אם סוכני השינוי הם ההורים ולא המטפל. ההורים הם שנמצאים עם הילד שבעה ימים בשבוע ואם הם לומדים ומיישמים את עקרונות הטיפול מתפתחת מערכת יחסים של אמון וחסות עם ההורים ולא עם המטפל. המטרה היא לא לעורר אצל הילד תחושה כי המטפל מוצלח מהוריו בטיפול בבעיות האישיות שלו.

סיבה נוספת לחשיבות הטיפול המשותף: גם ילדים קטנים מאוד מבינים כי כאשר סוגרים אחריהם דלת בחדר עם מבוגר זר והם משוחחים על הקשיים שלהם, משהו אצלם "לא בסדר". אם ההורה נוכח בטיפול הבעיה הופכת משותפת.

חשוב גם לזכור שכל טיפול הוא זמני ופרידה ממטפל שנתפס כגורם "על?הורי" יכולה להוביל למשבר קשה. זו גם הסיבה שבגללה ילדים חוזרים לטיפול בחלוף הזמן.

חלק מהבעיות בבית נובעות מחוסר הידע של ההורים – איש אינו לומד את מלאכת ההורות ורובנו מגיבים "מהבטן". ברבים מהמקרים שבהם מופנים הילדים לטיפול הקושי הוא בעצם "מערכתי". ילד שחושש לישון במיטתו ומגיע בכל לילה למיטת הוריו הוא דוגמה לקושי מערכתי כזה. ההורים מאפשרים לילד לישון במיטתם, אבל כועסים עליו ודורשים ממנו להתגבר על פחדיו. לא יעזור לעבוד עם הילד לבד. הכרח הוא להסביר להורים כיצד להיות אסרטיביים ואמפטיים בעת ובעונה אחת.

הדרכת הורים מחוללת שינוי ומחזקת את מעמדם אצל כל הילדים בבית. מרבית הילדים הסובלים מבעיות התנהגות מנהלים מערכת יחסים קשה גם עם האחים ולא רק עם ההורים. כאשר ההורים מקבלים הדרכה הם יכולים לשפר את מערכת היחסים בין האחים ולעזור גם לילדים האחרים בבית. היכולת של ההורים לשנות את האווירה העכורה בבית לא תסולא בפז.

עינב קשר היא פסיכולוגית M.A. ומומחית בטיפול קוגניטיבי?התנהגותי (CBT)