פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יום אחד ילדים, כל הסכסוך הזה יהיה שלכם

      ההחלטה ליהנות מקצת ירושלים לפני חול המועד כמעט ונגמרה באל-אקצה 2, כשהבת שלי שאלה בלהט "אז אם יהודה ושומרון שלנו, למה אנחנו לא מגרשים את הערבים?". הפסח הזה עוד יהרוג אותי

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      אם אתה לא מצליח להסביר משהו לילד בן שש, אתה לא מבין בעצמך (צילום: ארז מיכאלי)

      לא יודע באיזה אלקטרודות הם משמשים שם בגן, אבל הילד חי את ההגדה. האופן שבו הצליחו ללמד אותו בתוך פחות מחודש את עלילותיו של משה בתיבה, הקושיות וסיפור יציאת מצרים - מעשר המכות ועד הכתוביות בסוף - הוא מרשים באותה מידה שהוא חשוד.

      לא שאלנו שאלות, העיקר שהילד יודע מה זה אפיקומן, ושלמצוא אותו זאת הדרך היחידה לקבל חולצה של מסי בשנה הקרובה. נוכח ההצלחה הפנומנלית, אני שוקל לבקש מהגננת שתמשיך איתם כבר ללימודי סינית, תורת הקוונטים ותכנות מחשבים, או כל מה שיחסוך מהם מבחני קבלה באוניברסיטת הרווארד.

      אז אחרי שהקטנצ'יק התחזק והתחבר למקורות החלטנו לזרום עם זה ולקיים את מצוות שלושת הרגלים. עלינו לירושלים לפני פרוץ החג, כדי ליהנות מזיכרון אחרון של העיר ויופיה רגע לפני חורבן חול המועד.

      אנחנו הולכים בעיר העתיקה, והילד פתאום שואל אותי "אבא, הם מצריים?". עצרתי מיד. איך הוא יודע שבמצרים מדברים ערבית? יכול להיות ששאפתי לריאות קצת יותר מדי מהאביב הערבי בשנים האחרונות, או שפשוט כל הגלביות מסביב חיברו אותו לציורים בהגדה, שם כולם נראים ולבושים אותו דבר. "הם לא מצריים, בירושלים מדברים הרבה שפות, גם ערבית", הסברתי לו. "אז מה הם?", הוא המשיך. "ערבים ישראלים", עניתי. "מה זה?" הוא שאל. בחייאת, נו, בוא נגיע כבר לחומוס של אבו-כאמל, מספיק אחותך חפרה לי בעיר דוד. אלברט איינשטיין אמר פעם שאם אתה לא מצליח להסביר משהו לילד בן שש אתה כנראה לא מבין בעצמך.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      מקווה שלא גרמנו לאל-אקצה 2 (צילום: ארז מיכאלי)

      שעה לפני כן ירדנו משער ציון לכיוון עיר דוד, וסיפרתי לגדולה על זה שממש כאן בנה דוד המלך את בירתו, והיום יש מעליה את הכפרים אבו חילווה וסילואן. "אז השטח לא שלנו?", היא שואלת. "שלנו, כבשנו את השטח מירדן במלחמת ששת-הימים, רק שיש הרבה מחלוקות על החפירות פה, כי גרים פה אנשים", אני עונה. "אז למה אנחנו לא שולחים אותם לירדן?", היא מקשה. "ששש, למה את צועקת, אני לידך, דברי בשקט", אני עונה, מביט סביב כדי לוודא שלא גרמנו לאל-אקצה 2, סרט ההמשך שכל בן אדם שפוי מוכן לוותר עליו.

      "אז אם יהודה ושומרון שלנו למה אנחנו לא מגרשים אותם", היא ממשיכה לשאול בלהט אמוני, כאילו הרגע נתקה שיחה עם מוקדן של "נאמני הר הבית" ונרשמה לארגון תמורת ח"י שקלים לחודש. "הם חיים שם הרבה שנים, עוד לפני מלחמת ששת-הימים, אי אפשר לגרש אותם. אנחנו אומרים שהשטח שלנו, הם אומרים שהוא שלהם, ועל זה הסכסוך", עניתי וניסיתי להבין איך פתאום הפכנו לרחבעם זאבי VS יוסי ביילין, 1995. "אז הם כמו עבדים שלנו?". ההגדה הזאת עוד תהרוג אותי.

      ירדנו לתעלת הניקוז מימי בית שני שמובילה מעיר דוד עד לקשת רובינסון שבהר הבית. עשינו סלפי עם הכותל המערבי והמשכנו לשוק בעיר העתיקה. "אבא, תקנה לי כיפה", הוא נדנד, "אבא, תקנה לי חמסה", היא דרשה, ואני ביקשתי מאשתי שתחזיק לרגע את התרמיל, כי אני רוצה לקרוא על הגשת טיפול רפואי ראשוני למי שלוקה בסינדרום ירושלים.

      עצרנו ליד דוכן. המוכר, ערבי עם עיניים כחולות - כנראה נוצרי, אבל זה רק אני והדעות הקדומות שלי - הזמין אותנו לראות את הסחורה, והילדים התנפלו על תשמישי הקדושה כמו צליינים בשופינג אחרי ביקור מזכך בכנסיית הקבר. "תראה איזה יופי הכיב?ה עם המגן דפיד", המוכר מנסה לשכנע את הילד, אבל הקטנצ'יק מתעקש על איזו אחת כהה, מעור, עם ציור של כדורגל, הדת שבני כל הדתות מאמינים בה. הילדה מסובבת את החמסה. "מה כתוב פה, באיזו שפה זאת?". "זאת תפילת הדרך", עונה לה המוכר, "זה בלטינית", אני מוסיף. היא מביטה בחשד על החמסה, אני יורד לקצב של נשימה בדקה, החיוך קפוא על הפנים, ורק מתפלל שלא תפלוט עכשיו באמצע השוק איזה משפט מהמניפסט של "זו ארצנו" ואז אחד אלוהינו שבשמיים ובארץ.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      אבא, תקנה לי כיפה (צילום: ארז מיכאלי)

      בערב, מול הטלוויזיה, היא נשכבת לידי. "את יודעת מה המשפט הכי חשוב בהגדה?", שאלתי. היא הסתכלה עליי במבט של זה-לא-מגיע-לי-התנהגתי-יפה-היום. אמרתי לה שהמשפט הכי חשוב הוא שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, והיא אמרה לי שהיא צמאה ושאביא לה בבקשה לשתות. "המשפט הזה נועד להזכיר לנו שכולנו עבדים", אני מוזג מים, היא מביטה בי, עייפה. "כולנו נולדנו למציאות מסוימת, נעטפנו בהגדרות ודימויים, וחונכנו לחשוב ולראות את העולם בדרך מסוימת". היא המשיכה להביט בי. "לכן, גם לנו יש יציאות מצרים. כשאנחנו מחוללים שינוי גדול בחיים, כשאנחנו עושים צעד נועז שלא חשבנו שנעשה, כשאנחנו מתעקשים לעשות את מה שנראה בעינינו כצודק ונכון. זאת החירות. לחשוב ולפעול בצורה עצמאית".

      הפאתוס בקולי הרדים אותה. אני צריך לנסות את זה יותר. הגברתי קצת את הווליום. בחדשות דיברו על ג'ון קרי, שרמז שישראל אשמה בכישלון השיחות עם הפלסטינים. "המשמעות של העצמאות זה היכולת לעמוד על שלך, היכולת להגיד כן והיכולת להגיד לא. אנחנו אומה עצמאית, אנחנו עומדים על שלנו", ציטטו מדברי נתניהו. גם זאת דרך להגדיר חירות. אני מסתכל על הילדים. הם ישנים, החמודים. תישנו, תישנו. יום כל אחד כל הסכסוך הזה יהיה שלכם. תרצו או לא תרצו, אין זו הגדה.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      מתי מגיעים כבר לחומוס? (צילום: ארז מיכאלי)