קנט קוצ'ריין, האיש שלימד את עולם המדע איך עובד הזיכרון האנושי, מת בשבוע שעבר בביתו שבטורונטו בגיל 62.
בשנת 1981 כשהיה בן 30 עבר קוצ'ריין תאונת אופנוע וסבל בעקבותה מ"אמנזיה אנטרוגרדית", שהיא אובדן זיכרון של מה שקרה לאחר גורם האמנזיה. במשך למעלה משני העשורים לימד האיש שלא יכל לייצר זכרונות חדשים, את עולם הנוירו-פסיכולוגיה על זיכרון ותרם למחקרים רבים, בהם כונה בשם K.C. כך פורסם במגזין Slate.
קוצ'ריין היה חבר בלהקות רוק, חגג בפסטיבלים, שיחק קלפים עד השעות הקטנות של הלילה והשתתף בקטטות ברים. הוא גם איבד את ההכרה. פעמיים. פעם אחת כשערמה של חציר (באלה) פגעה בראשו ופעם שנייה כשנפל מאופנוע שטח. בתאונה השלישית הוא כבר איבד את הזיכרון, וגם את שני ההיפוקמפוסים שלו שמצויים בתוך האונות בשני צדי המוח ואחראים לניווט ולזיכרון.
בחקר המוח עדיין רב הנסתר על הגלוי
ההיפוקמפוס, כך למדו החוקרים בשנות החמישים, עוזר ביצירת ושמירת זכרונות חדשים ובשיחזור ישנים. בלי היפוקמפוס מתפקד, תאריכים, שמות ואינפורמציה אחרת עוברים במוח כמו דרך מסננת. או כך לפחות חשבו - עד שנתקלו בקוצ'ריין. הוא הוכיח להם שבמוח האנושי עדיין רב הנסתר על הגלוי, ושזכרונות יכולים לעקוף את ההיפוקמפוס.
אחרי התאונה איבד קוצ'ריין את רוב זכרונות העבר שלו ולא יכול היה לייצר כמעט זכרונות חדשים. חוקר מוח בשם אנדל טולווינג החל לחקור את המקרה וגילה כי המוח של קוצ'ריין דווקא כן יכול לזכור אירועים ואנשים מעברו.
הגילוי המפתיע הצטרף לגילוי נוסף, וטולווינג הבין כי כל הזכרונות הללו הם דברים שניתן למצוא בספרים. טולווינג קרא לתופעה הזו "זכרונות סמנטיים", כאלה שנטולים כל הקשר או חשיבות רגשית. הם פשוט הפכו להיות דברים שקרו.
קוצ'ריין גם סבל מאובדן של "זיכרון אפיזודי" שהוא הזיכרון שקשור לאוטוביוגרפיה של כל אדם, כמו שמות, מקומות, תאריכים ואירועים.
ב-1979 למשל, שנתיים לפני תאונת האופנוע שבה נפגע, הכין קוצ'ריין הפתעה עבור חתונת אחיו וסילסל את שערו. למשך כל חייו הוא זכר שאחיו התחתן ואפילו זיהה את האורחים באלבום התמונות (עובדות), אך הוא לא הצליח לזכור שהיה בחתונה או איך הגיבה משפחתו להפתעה שעשה לה (החוויה האישית).
המעט שהצליח לזכור על חייו נראה כאילו נלקח מספר אוטוביוגרפי משעמם. אפילו רגעים מלאי משמעות הפכו ליבשים וטכניים.
הוא למשל זכר שמשפחתו עזבה את ביתה אחרי שרכבת עמוסה חומרים כימיים ירדה מהפסים וחומרים רעילים דלפו בקרבת מקום. הוא גם זכר שאחיו האהוב מת שנתיים לפני התאונה שלו, אבל לכל אלה לא הייתה חשיבות רגשית. שוב, הם הפכו להיות רק אירועים שקרו.
ידע דברים בלי לזכור איך
המחקרים שנערכו על קוצ'ריין הביאו עדויות חותכות לכך שהזיכרון האפיזודי והסמנטי מסתמכים על מעגלים שונים במוח. ההיפוקמפוס שומר בתחילה על שני סוגי הזיכרון לזמן מוגבל והוא מאפשר לנו גישה לזכרונות אישיים מטווח רחוק שנמצאים במקומות שונים במוח. אבל כדי לגשת לזכרונות הסמנטיים, אלו שנטולים כל הקשר ורגש, צריך להשתמש בפרה-היפוקמפוס, שהוא מעין הארכה של ההיפוקמפוס, והוא מצוי במשטח הדרומי ביותר של המוח.
קוצ'ריין, שהפרה-היפוקמפוס שלו שרד, הצליח לזכור שהכדור השחור צריך להכנס לחור אחרון בביליארד (ידע סמנטי), למרות שכל זיכרון שלו משחק עם חבריו נעלם (ידע אישי).
בנוסף, בזמן שהיפוקמפוס בריא אוסף זכרונות סמנטיים חדשים, זכרונות עובדתיים, הפרה-היפוקמפוס יכול, אם כי לאט, לספוג גם עובדות חדשות.
למשל, אחרי שנים של התנדבות בספרייה מקומית, הפרה-היפוקמפוס של קוצ'ריין הצליח ללמוד את שיטת דיואי (שיטה בינלאומית לקטלוג ספרים), אפילו שלא היה לו מושג איך הוא יודע אותה.
באופן כללי, רוב הזכרונות מאופסנים ככל הנראה כזכרונות אישיים. לדוגמה, אתה יכול ללמוד שראש הממשלה הראשון של ישראל היה דוד בן גוריון בטיול כיתתי או בבוחן, והעובדה הזו תצרב במוח שלך. יחד עם זאת לאחר מכן הזיכרון לאט משתנה והופך לסמנטי ואתה זוכר רק את ההקשר היותר מופשט - דוד בן גוריון= 1.
קוצ'ריין עזר לחוקרים להגיע לעוד הבחנה חשובה בחקר הזיכרון, ההבחנה בין היזכרות להיכרות. היזכרות משמעותה "אני זוכר אותך ספציפית", ואילו היכרות היא יותר "זה נשמע לי מוכר, גם אם הפרטים מעורפלים", ואין ספק כי המוח מבדיל בין השניים.
באחד המבחנים קיבץ חוקר רשימת מילים שהיו בשימוש לאחר שנת 1981, בה קרתה התאונה של קוצ'ריין. לאחר מכן הם לקחו את המילים הללו ויצרו מהן רשימה נוספת של מילים מדומות שנראות לכאורה הגיוניות אך הן חסרות משמעות. בכל הפעמים שנתבקש בחר קוצ'ריין את המילים הנכונות מהרשימה הראשונה, ואף עשה זאת בביטחון. כשנתבקש להגדיר את המילים הוא משך בכתפיו.
ברשימה אחרת שניתנה לו של אנשים מפורסמים, הוא הצליח לבחור את הנשיא האמריקאי לשעבר ביל קלינטון, על אף שהפך מפורסם אחרי 1981, אבל לא היה לו שמץ מדוע הוא בוחר דווקא אותו ומה הוא עשה.
במילים אחרות, קוצ'ריין מצא את השמות והמילים הללו מוכרים, למרות שלא זכר אותם באופן ספציפי. המבחנים הללו הראו פעם נוספת כי היזכרות דורשת היפוקמפוס בריא לעומת תחושת ההיכרות.
איבד את העבר יחד עם העתיד
לאובדן הזיכרון של קוצ'ריין היה אפקט תהומי ופרדוקסלי של מחיקת העתיד שלו. במשך שלושת העשורים האחרונים לחייו הוא לא יכל לתאר מה הוא מתכנן לעשות בשעה וביממה הקרובה. הוא לא יכל אפילו לתאר את הדברים הללו. אין ספק כי חלק מכך קשור לעובדה שהוא לא יכול לזכור את תוכניותיו, גם אם היו כאלה.
קיימת אפשרות שההיפוקמפוס הוא זה שמאפשר לך לדמיין ולראות את עצמך בסיטואציות עתידיות, כשם שהוא יכול למקם אותך בזכרונות מהעבר ולהרגיש שוב את הריחות, הקולות והרגשות. ממה שבעצם זיכרונות אמיתיים בנויים.
למרות אובדן העתיד, ואובדן העבר החלקי, קוצ'ריין מעולם לא איבד את זהותו. הוא ידע את אופיו ומאיפה הוא בא. הוא ידע מה הוא אוהב ומה הוא שנא, וגם כשהביט במראה הוא ידע מי הוא ואיך הוא נראה. גם טראומה כמו זו שספג לא הצליחה לקחת את הדברים האלה ממנו.
הרבה מהחולים שאיבדו את הזיכרון נוטים ל"היעלם", אבל צריך לזכור שמה שהם מרגישים ברגע נתון, אלו הרגשות שגם אנחנו מרגישים ואין שום דבר, מלבד מוות שיגרום לך לאבד את הזהות שלך.
ייעוץ רפואי: ד"ר עידן גורן