עשרה לשבע בבוקר, אני פותח את דלת ארון הבגדים של הילד, מוריד תרמיל גב מלמעלה. כמה גרגרי חול נכנסים לי לעיניים. סססאמק. אני משפשף, עין ימין התנקתה די מהר, אבל בעין שמאל נשאר לו גרגיר אחד סורר. שוטף במים והוא לא יוצא. אשתי כבר יצאה לעבודה, ואני מפזר אותם הבוקר. עם הגדולה אין מה להתעסק יותר מדי, רק להעיר אותה, היא כבר כמעט-תאחר לבד. אבל את הילד צריך לארגן.
"יאללה, קומו", אני קורא, ומגרד. לעזאזל עם הגרגיר הזה. שוטף את העין שוב, מביא בגדים לילד, שוטף את העין שוב, מכין לנו כריכים, שוטף את העין שוב, זה כבר לא צחוק, הכול אדום, דומע, שורף. שנים אני מנסה לטפח תדמית א-לה ולדימיר פוטין, לתת לילדים הרגשה שהם חיים עם גיבור-על, ופתאום, איזה בוקר אחד, גרגיר קטן הופך את אבא שלהם לבוז'י. "אבא, למה אתה בוכה, כי שיחקתי בבית בכדור?", הוא שואל. בעיניו אני כרגע אנושי, אנושי מדי.
בדרך לגן כל מיני דמויות מטושטשות אומרות לי בוקר טוב, אבל אני רק דוחק בילד להזדרז ושומר לידו על פאסון של שתי-עיניים-זה-אוברייטד. הוא מדבר ומדבר ואני מקשיב ומקשיב ומגרד ומגרד. אולי יהיה יותר קל הלחץ על העין השטופה, השלופה, הקלופה. זה לא עוזר. ההפך. הכאבים עזים. הגננת לא מבינה למה כשאני מדבר איתה אני מחקה את אל פאצ'ינו ב"ניחוח אישה". מחבק חזק את הילד ויוצא לעבודה כשברור לי שהדרך היחידה להגיע היא לנווט בעזרת השדה המגנטי של כדור הארץ. איך זה שגרגיר אחד קטן מעז, איך הוא מעז.
מהר מאוד ברור לי שיצטרכו להסתדר בלעדיי בסדנת היזע. אני מפנה את עצמי לקופת החולים, ודומע בדרך שלושה מילימטרים של גשם באזור המרכז. התור בקופת החולים הוא קלישאה של תור לקופת חולים, מהזקן שמדבר שעה עם המזכירה כי חסר לו טופס ועד לזקן שחזר הרגע עם הטופס שהיה חסר לו אחרי שדיבר קודם שעה עם המזכירה. לעזאזל. אני מרגיש שזה הזמן הנכון לעקור את העין מהמקום די, היא ראתה מספיק בחיים אסתדר עם אחת, וחוץ מזה רטייה זה אחלה דרך למתג את עצמך.
המזכירה מביטה בי, ותוך שנייה מבינה שלראשונה היום יש פה מישהו שזקוק לטיפול רפואי דחוף ולא למכונת צילום. היא הכניסה אותי לרופאת משפחה פנויה, ד"ר שלומית שם-משפחה-מטושטש, ויכולתי לראות חצי-אור בקצה חצי-המנהרה. היא הביטה לי באדום של העיניים ובלי למצמץ - אח, איזה כיף לה - אמרה, "יש חשש לשריטות בקרנית, אני נותנת לך הפניה, סע דחוף למיון". מה?? אני לא מוכן להתעוור, לא היום! אני רוצה לראות את ילדיי, את משפחתי, את גמר משחקי השף. אל המוות הישרתי מבט עם עין אחת נפוחה, והוא השפיל את עיניו.
בעשירון שלנו המשמעות של לקחת טקסי ספיישל לבית החולים היא לחיות קצת יותר בצמצום, אבל לחיות. אני תופס מונית ורוצה לממש את הפנטזיה הקולנועית עם "אכפיל לך את הסכום אם תיסע בחצי מהזמן", אבל במקום זה עסוק בלהחזיק את העין ולשרוד. פתאום הנהג שואל אותי אם אפשר לקחת על הדרך את הנוסעת הזאת שבצד הדרך. לא ראיתי בעיניים. אני מסתכל לכיוון הכללי שהוא אמור להיות בו כרגע אני עובד על שמיעה בלבד ומחדד זריז את החושים האחרים ופוקד עליו "סע ישר לבית החולים", בטון שמבהיר לו שמעכשיו ועד ההגעה למיון גם העיניים שלו בסכנה.
"יש לי גוף זר בעין וכנראה שריטות בקרנית, שלחו אותי דחוף", אני מודיע חגיגית לפקידה במיון. היא מביטה בי לרגע ועונה לטלפון. רק ישראלים חושבים שמי שבטלפון יותר חשוב ממי שעומד מולם. מקבל טופס אשפוז. חכה ליד מיטה. מחכה. מחכה. מחכה. "מה הבעיה?" שואל אותי רופא בג'ינס. מסביר. "למה שלחו אותך לפה?". נו, מה יהיה? הנה אני מודיע: בשביתת הרופאים הבאה אני בצד של שר האוצר. כל שר אוצר. אפילו ההוא עם הג'ל בשיער.
אני מגיע למחלקת העיניים בעזרת חוש המישוש. העין אדומה, נפוחה, כל תזוזה חורטת במוח את המילה כאב. נכנס לרופא. בחור צעיר בשם ד"ר עודד אוחנה, שמבחינתו קם בבוקר לעוד יום עבודה ומבחינתי הוא נולד רק כדי שהגורל יפגיש בינינו והוא יחזיר לי את החיים שהיו לי. "אני רואה שהקרנית נשרטה", הוא אומר, מרים את העפעף באמצעות מעין מקל אוזניים, ובאמצעות מקל נוסף מנקה בזהירות את גלגל העין ושולף את הגרגיר. "הנה, תראה". ראיתי. סוף סוף ראיתי!
חוזר הביתה. מחמם לגדולה ולקטן אוכל, מגיש ולוקח את הז'קט. אשתי כבר תמשיך מכאן, אני ממהר. "אבא, לאן אתה הולך?". הבטתי בילד מגבוה, בעין אחת שמנסה לחייך, ובעין שנייה שמנסה להיפתח ולשדר שאבא אמנם אנושי, אבל לא אנושי מדי. "לרופא שיניים".
