איך להרגיע ילדים שפוחדים מטיסות?

יש ילדים (ומבוגרים) שמתרגשים ושמחים כשהם עולים על מטוס ולא יכולים לחכות עד הפעם הבאה. לעומתם, יש כאלה שחוויית הניתוק מהקרקע, הטיסה והנחיתה מעוררת בהם פחדים. הדיווחים באמצעי התקשורת על תקלות במטוסים ופרשיות היעלמות (כמו זו של המטוס המלזי) - שגם ילדים חשופים אליהם - עלולים רק להגביר את החשש.

כיום, יותר מבעבר, מטוס אינו אמצעי תחבורה ליחידי סגולה ומשפחות רבות טסות לחופשות קצרות וארוכות. ההערכה היא שבפסח הקרוב יטוסו לחו"ל כ-400,000 ישראלים, ומביניהם יש בוודאי ילדים שזוהי להם הטיסה הראשונה. אם אתם מהנוסעים אתם וודאי עסוקים עכשיו בהכנות, אבל האם צריך להכין את הילדים לקראת הפעם הראשונה באוויר? ומה אומרים כשהם נבהלים מרעש מנועי המטוס, מהרעידות באוויר ומהנחיתה?

פחד הוא רגשי טבעי ולא נעים שמתעורר במפגש עם איום מוחשי. למשל, כשאנחנו מתקרבים לשפת הכביש אנו חוששים להיפגע ממכונית חולפת. תפקיד הפחד הוא לשמור עלינו מפני הסכנה, להרחיק אותנו מהמקום ולהגביר את הזהירות שלנו. אז מה בעצם מפחיד בטיסה? לאנשים מנוסים טיסה היא חוויה נעימה. גם ילדים חווים אותה בדרך כלל כאירוע מסקרן והרפתקני, כזה שנקשר לטיול למקומות חדשים, חופש ומפגש עם תרבויות ואנשים מרתקים.

ילדים שטסים לראשונה מתנסים בהתרחשויות שאינן מוכרות להם: ריחות חדשים (דלק שרוף), דיבורים מסביב בשפות זרות, אנשים בלתי מוכרים רבים, כניסה לחלל צפוף, הסעה אל המסלול הראשי, המראה רועשת כלפי מעלה ורעידות שמתרחשות כשהמטוס נכנס לאזורי מזג אויר בלתי יציב. גם הנחיתה נתפסת כשלב רגיש ואפילו מסוכן כשהמטוס מנמיך לקראת נחיתה, חותך את העננים במהירות ומתקרב אל הקרקע.

לכל רגש יש מרכיב גופני - דפיקות לב מואצות, תחושת לחץ, יובש בפה - וגם מרכיב קוגניטיבי. כדי להרגיע יש להתייחס לשני הצדדים האלה ובמיוחד לדברים שהילדים קולטים ומפרשים. זה חשוב משום שמחשבות משפיעות על התגובות הגופניות ועל הרגשות שאנו חווים.

את הדרכים היעילות להרגעת נוסעים היא ללמוד מההתנהגות של צוות המטוס. בעת הכניסה למטוס הצוות מנחה את הנוסעים כיצד לשים את המטען והיכן להתיישב (וכשאנחנו עסוקים, אין לנו זמן לדאוג). הדיילות או מסכי הטלוויזיה מסבירים לנו את נהלי החירום (זוהי סוג של הסחת דעת וההכנות גם מגבירות את תחושת השליטה). הדייל הראשי מספק מידע על לוח הזמנים ומועד הגשת הארוחה (יצירת סקרנות לקראת ההמשך). הקברניט מדבר לנוסעים בקול נמוך וסמכותי (שמשדר רוגע ולא לחץ). הוא מסביר את נתיב הטיסה וגם מודיע מהו מזג האוויר הצפוי (מידע מצמצם אי-ודאות ומגביר תחושת שליטה).

אל תהססו להיעזר בצוות הדיילים כדי להרגיע את ילדיכם. הם כבר מנוסים ופגשו אלפי ילדים מפוחדים מכל העולם. מעבר לנועם והשלווה שהם יקרינו לילדיכם, יש ברשותם עזרים שונים שיעזרו להסיח את דעתם מהפחד: חוברות צביעה, משחקים וכדומה.

שמתם לב שבהנחיות למצב של ירידת הלחץ בתוך המטוס ההורים מתבקשים לחבוש ראשונים את מסכות החמצן לפני שהם מרכיבים אותן על פני ילדיהם? ובכן, התפקוד שלכם חיוני גם עבור הילדים והמסרים שאתם מעבירים קובעים במידה רבה את מה שהם חווים ומרגישים. דברו בקול רגוע, עוררו סקרנות, נסו (אם נחוץ) להסיח את דעתם, למשל "לספור עד עשרים כדי לעזור למטוס להמריא".

להורים יש השפעה מיטיבה, ממש כמו זו של הקברניט וצוות המטוס. הם מרגיעים את ילדיהם, מסבירים להם מה מתרחש וגם עונים על שאלות. במחקר שבדק את השפעת נוכחות ההורים (או היעדרם) על הפחתת חרדה בקרב ילדים שעומדים לעבור הרדמה לפני ניתוח, התברר שהתועלת הייתה רבה יותר בקרב ילדים בני ארבע ויותר, ובעלי טמפרמנט רגוע, וגם עם הורים שרמת החרדה שלהם מלכתחילה הייתה נמוכה. במלים אחרות ככל שהילדים יותר גדולים קל יותר להסביר להם. אבל מוטב שההסבר הזה יבוא מצד הורה רגוע.

אז לפני שתעלו למטוס ספרו להם מהי הטיסה וכיצד הדברים יתרחשו. חשוב שתדגישו שהטיסה בטוחה, שהם נמצאים במקום בטוח ושזה נורמלי לחלוטין אם הם קצת מתוחים וחוששים. אתם יכולים גם להגיד להם שזה אולי לא נעים לפחד, אבל זה בטח לא מסוכן.

ילדים הם סקרנים מטבעם: הם שומעים וצורכים חדשות באופן ישיר וגם באופן עקיף. הם שומעים על כך בגן ובבית הספר, בטלוויזיה ואפילו בשיחות שלכם המבוגרים סביב שולחן האוכל או בסלון. סביר להניח שתקלות ואסונות תעופה אינם זרים להם.

השאלה שכל הורה עשוי להתחבט בה היא האם להסביר לילדים אודות תקלות ואסונות תעופה? ובכן התשובה היא - רק אם הם ישאלו. ואם אתם מדברים על זה עשו זאת באופן ענייני ולא מתחמק: הסבירו שמדובר בתקלה נדירה מאד שבוודאי אינה נוגעת לטיסה שלכם.

ד"ר אליעזר יריב הוא פסיכולוג חינוכי בכיר ומרצה ב"אקדמית גורדון", מכללה לחינוך והכשרת מורים בחיפה.