מבחינתי אנחנו בדרך לוודסטוק. במקום הפולקסווגן ההיא של ההיפים אני נוהג במרכבה סימן ניסן שלנו, ומהשיער הארוך שלי נשאר רק זה של אשתי, נו אז מה. מהמזגן נושבת רוח קרירה ורעננה של מרד נעורים וזה מה שחשוב. הילדים מאחורה שוכחים לריב מרוב התרגשות. בכל זאת, לא בכל יום אנחנו חוגגים יום משפחה אלטרנטיבי שכזה. פחות ציורים על המקרר ויותר צפוף באוזן. ניצלנו את זה שהמודעות העצמית של הילדים עדיין לא מספיק מפותחת והם תלויים בנו כלכלית, ולקחנו אותם לתת בראש עם אבא ואימא הופעה של הדג נחש.
אני מחנך אותם לנון-קונפורמיזם, לפחות עד לרגע שבו אני אומר להם לעשות משהו, ככה שהיה לי טבעי לראות אותם בחודשים האחרונים שוחקים את המחט של היוטיוב ושרים שוב ושוב "זה הזמן להתעורר, הבית מתפורר". הם הרי היו איתנו באוהל וגם בכמה הפגנות בימי מחאת יוקר המחיה, שכל מה שנשאר ממנה היום הוא יוקר המחיה. היה ברור שהגדולה תתפתח לרוזה לוקסמבורג והקטן לצ'ה גווארה, אז בטח שהדג נחש. חוץ מזה, תמיד טוב להשאיר לילדים איזשהו זיכרון, שהנה, הזקן הכפוף הזה עם הקסקט היה פעם אבא צעיר ונמרץ שהרים אותנו על הכתפיים וקפץ לצלילי היפ הופ ציוני.
דהרנו למועדון זאפה בתל אביב. איפה עושים מחאה אם לא בלב הבורגנות. אבל כבר בכניסה משהו באווירה האלטרנטיבית שאפפה אותי השתנה כשהתור כלל עשרות משפחות. ככה זה עם הופעות צהריים. חוסכים בייביסיטר וחוזרים לישון בשעה סבירה. אמנם לא ציפיתי פה לצעירים גותים או חבורות של רקדני ברייקדנס, אבל גם לא לאווירה של פינת ליטוף בגן גורו. מסתבר שאנחנו, כמובן, לא מקוריים, כי חצי ממעמד הביניים 250 איש בערך כבר חיכה בחוץ. סקס סמים ורוקנרול? יותר ת'נקס, קסמים ואוברול.
נכנסנו פנימה. טווח גילאים של שנתיים עד שישים, עגלות מפוזרות במרחב, עוללים זוחלים על רצפת העץ, ילדים נתלים על המעקות, היו כמה שהצליחו להגניב פנימה פיתות עם שניצלים. חתרני. אם לא האפלולית במקום וכמה הורים שהסתובבו עם כוסות בירה ביד, הייתי בטוח שהגענו להופעה של סבא טוביה. הופעות רוק בצהריים הם עוד קונספט תרבותי שמפריד בין צעירים למבוגרים. אתה לא יכול להיות בן 20 פרוע ופזיז, שרוצה לטרוף את העולם ומסמן כל ברמנית כיעד לתקיפה, פשוט כי אתה בן 40 שמסתפק בלטרוף אנטריקוט טוב וצריך לשמור לילדה על הדלת בשירותים. ברוכים הבאים לכנס של אלה ששרים עליהם ונעשה מילואים, נשלם המיסים, ונעמוד בפקקים, אותנו לא דופקים, אנחנו בטח לא פראיירים.
אני מרגיש נימו?לים ברגל ומפתח דלקת בכתף שמאל כי הילד כבר שעה על העורף, הוא חייב לראות מה שקורה על הבמה ומבחינתו גם סאונדמן שמסדר את הכלים הוא הופעה. במקביל, תפסתי מעקה מאחור שממנו אפשר לראות בלי שיסתירו, אבל פתאום באו כמה צעירים ופתחו איתי במלחמה טריטוריאלית. הם רוצים את המעקה שלי. פרשתי ידיים, שמתי ז'קט פה וחולצה שם וזה הצליח, הם הבינו את הרמז. אבל אלה ממזרים חסרי כבוד. אחד מהם פנה אליי ואמר לי "סליחה, אדוני, אפשר לעמוד פה?". כשמישהו פונה אליך כאל "אדוני" לפני מופע רוק, זה סימן שאחד מכם נמצא במקום הלא נכון.
אבל אז התחילה ההופעה והסתבר שכולנו במקום הנכון. אני, אשתי, הילדים, הילדים שהשתלטו לי על הטריטוריה, הצעירים מתחת לבמה וההורים שלהם מאחור. הכול התחבר. כולנו רקמה אנושית אחת גדולה. קרחנה. מה חשבתי בכלל. הרוח והחושך והווליום עשו את שלהם. "יצר הישרדות חזק ורצון להתברגן, מיני ואן, קבלות וניסיון, אבל מי אני, הטורף, הטרף או הפיתיון", הלהקה שרה ואנחנו הזדהינו. נו מה, בשביל מה עושים מהפכות אם לא כדי לקצר את הדרך אל הבורגנות.
למרות שברך ימין אותתה על קריסה, רקדנו עם הילדים רגע בלתי נשכח של אושר. "ממוסר העבדים נמאס, רוצים לחיות בקלאס, אם חשוב לנו עתיד הילדים, עכשיו שוברים את הכלים", שאגנו עם שאנן סטריט, "תרימו את היד תפתחו את הפה, מול כולנו אין סיכוי שהם יחזיקו עוד הרבה". קיץ 69' התערבב לי עם קיץ 11' שהתערבב לי בשמחה שאנחנו והילדים חווים יחד.
נגמר. הלהקה משתחווה, וכולם מוחאים כפיים. שאנן סטריט שוכח שרבע מהקהל עדיין מעריץ את סמי הכבאי ומודה לנו, "הייתם קהל בן זונה". מה זה?? "סליחה שקיללתי", הוא אומר מיד וכולם צוחקים. עזוב, שאנן, אל תתברגן, הנה, תראה אותי - היה בן זונה.
יצאנו החוצה. הרגשתי מאוד אלטרנטיבי ורעב, אז פתחנו שולחן במסעדה תאילנדית לא רחוק משם. למה מה, מישהו בוודסטוק מת מרעב?
