מסיבת פיג'מות עם ההורים

עד לפני 200 שנה לא היה מקום לספק - תינוקות צריכים לישון עם ההורים שלהם. בעבר, לפני שהבתים היו מחוממים - חיי התינוק היו תלויים בחום גופה של האם והלינה המשותפת הייתה הכרח של הישרדות. מאז, דברים השתנו, הכלכלה התפתחה, עברנו לבתים גדולים יותר ופורמולות המזון לתינוקות ייצרו מציאות אחרת. גם התפיסות החברתיות בעולם המערבי נטו לרעיון שלינה משותפת, שהייתה בעבר אינסטינקט טבעי, כבר אינה מובנת מאליה.

ראשית כדאי להגדיר מהי שינה משותפת: נהוג, שבחודשים הראשונים התינוק ישן בצמוד להוריו בעריסה נפרדת או כזו שמתחברת למיטת ההורים או במיטתם. כעבור מספר חודשים הנטייה היא להעבירו לחדר משלו. שינה משותפת על רקע אידיאולוגי דוגלת בהשארת הילד בחדר ההורים עד שהוא בוחר באופן עצמאי לצאת ממיטתם.

כיום, מצב זה רווח פחות בעולם המערבי. בנוסף, גורמים האמונים על ביטחון התינוק כמו "בטרם", מציינים שלינה במיטת ההורים עלולה להיות מסוכנת לחיי התינוק מחשש לחנק משמיכות, כריות וגופם של המבוגרים. באתר הארגון ניתן למצוא רשימת הנחיות בנושא. יש לציין שמשרד הבריאות אוסר בתוקף על שינה באותה מיטה.

דיאנה אידלמן, יועצת משפחתית וזוגית ומחברת הספר "הכנה להורות", מציינת שבתרבות המערב כשאנשים ישנים עם התינוקות הם מרגישים אשמים על כך בחלק מהזמן, כי למדו שזה לא תקין ושאמורים ללמד תינוקות לישון לבד כדי שלא יהיו מפונקים ויגדלו לעצמאות. זו הייתה התפיסה עד לפני 15 שנה וגם כיום היא רווחת.

אידלמן מציינת שבארה"ב, למשל, מקובלות שתי הגישות. במערב ארה"ב הנטייה היא לגדל תינוקות על פי תיאוריית ההיקשרות של ג'ון בולבי Attachment Parenting - הנקה ממושכת ושינה משותפת עם התינוק, לעומת זאת, במזרח ארה"ב נשים מיניקות זמן קצר יותר ודרך זו מקובלת פחות. הדבר נובע ככל הנראה מאורח חיים אינטנסיבי יותר, שעות עבודה ארוכות ורצון לסדר את החיים במגירות יותר ברורות.

שרון אלטרסקו, יועצת שינה ומדריכת הורים בגישת אדלר, מונה את היתרונות שבשינה משותפת: ראשית, הרגשת הנחת של ההורים, החשים שכך יש להם יכולת השגחה והיענות טובה יותר לתינוק. שנית, עבור נשים מיניקות יש בכך תועלת גדולה כי הן האחראיות העיקריות לתינוק בלילה, וזה מונע מהן את הצורך לקום ולהניק, לחזור למיטה וחוזר חלילה.
אך גם נשים שאינן מיניקות מוצאות רווח בשינה באותה מיטה במקום לטייל בלילה בין חדרים. המשותף לכל האימהות הוא החרדה לשלומו וביטחונו של התינוק, בעיקר אם זהו תינוק ראשון. החשש שלא ישמעו את קריאותיו של התינוק אם יישן בחדר אחר הוא טיעון נפוץ כשעולה הסוגייה.

אלטרסקו גורסת כי ישנם גם חסרונות לשינה משותפת: "מי שבוחר בה מטעמי נוחות בדרך כלל ירגיש עם הזמן שהוא נשאב לתהליכי הרדמה ושהתינוק תלוי בו לשם כך. "מבחינת הדינמיקה העכשווית של החיים, היכולת העצמאית של תינוק להרדים את עצמו החל מגיל חצי שנה היא מאוד משמעותית וכולם נהנים מזה".

אלטרסקו אף מציינת כי על מנת להשיג שינה איכותית רצוי להתנהל בצורה מסודרת ועקבית בין אם בשינה משותפת או כשהתינוק ישן בחדר אחר. "הורים שמקפידים לייצר מערכת הרגלים ברורה ושגרה מסודרת מגיל צעיר - נוסכים בתינוק ביטחון וסוללים קרקע בריאה להרגלי שינה טובים".

השפעת השינה המשותפת על הקשר הזוגי תלויה במידה רבה ביחס של בני הזוג למצב שתינוקם ישן איתם. אידלמן מציינת שאם שניהם בעד, הצעד מעניק להם תחושה של סיפוק ושותפות. "ההורים לרוב עובדים כיום שעות מרובות, ומרגישים שהם לא מבלים די עם הילדים וזו עוד דרך ליהנות מזמן של מגע וקירבה לתינוק".

אולם, כשאין דעה משותפת, זה עשוי להשפיע לשלילה על הקשר הזוגי. "לפעמים זה מגיע לידי כך שאחד הצדדים, בדרך כלל הגבר, אומר: 'זה או התינוק או אני' וזה גורם לטריז גדול בזוגיות ותחושה שהתינוק יותר חשוב מהקשר". אידלמן מציינת גם שיש זוגות שמצויים ממילא בקושי זוגי רב ועושים שימוש בתינוק כדי שלא יצטרכו להתמודד עם שאלת הקרבה ביניהם.

לעיתים המתיחות סביב היכן התינוק יישן היא רק סמן לבעיות אחרות בקשר הזוגי. "בעיות מהסוג הזה יעלו לכל אורך הדרך ההורית, כי לחלק מהזוגות ישנה תפיסה אחרת של הורות וצרכים שונים", אומרת אידלמן ומדגישה: "מה שחשוב זה לכבד ולהבין את התפיסה השונה, ובעיקר לשתף בממד הרגשי ולהבין מה היחס של כל אחד מבני הזוג לגבי הוויתור על עמדתו".

בתקופה שלאחר הלידה וכשיש תינוק בבית, בין אם הוא ישן בחדר ההורים ובין אם לאו, מספר הפעמים שזוג מקיים יחסי מין יורד משמעותית. עייפות גדולה, הורמונים, החלמה מהלידה והסתגלות לחיים החדשים הם חלק מהסיבות לכך.

"הזוגיות נמדדת ביכולת של זוג להיות שותפים טובים לפרויקט שאחרי הלידה ופחות ברומנטיקה", אומרת אידלמן ומבהירה שזוהי תקופה שדורשת שיתוף פעולה מסוג אחר. ברוב הבתים האישה היא זו שנשארת בבית בשלושת החודשים הראשונים ואז היא הופכת לסוג של בוסית ובן הזוג מנסה לסייע. במקום להרגיש שהם שותפים לפרויקט נוצרת היררכיה אחרת, לא סקסית בהכרח". אידלמן מציינת בעקבות כך שעצם קיום יחסי המין פחות קשור לשינה המשותפת ויותר לדינמיקה החדשה. "אמנם יש נשים שלא נוח להם לקיים יחסי מין ליד התינוק, אבל אז זו רק בעיה טכנית, כי מקום תמיד אפשר למצוא".

אלטרסקו גורסת, כי משום שנוכחות ההורים מאוד משמעותית בחיי הילד בשנים הראשונות לחייו, הקרבה הפיזית שמתקיימת בשינה משותפת מאוד חיובית ברמה הרגשית. "ישנה חשיבות להעניק לתינוק תנאים רחמיים ובחודשים הראשונים לחייו להרדימו על הידיים", היא טוענת.

מחקרים על שינה משותפת ותרומתה לטווח הארוך לתינוק אמנם לא נעשו עד היום, אולם, מחקר שנעשה על תחושת הרוגע והשלווה של תינוקות שנענו מהר לצורכיהם לעומת כאלו שלקח זמן עד שניגשו אליהם - יכול להאיר זווית נוספת בעניין. פרופ' אבי שגיא-שורץ, מאוניברסיטת חיפה, חקר את הזמן שלוקח לגננות להגיע לתינוק בוכה לעומת הזמן שלוקח לאמא להגיע לתינוק בוכה בבית. ממצאיו היו שבגן היענות לילד בוכה לוקחת פי 16 ממשך הזמן שלוקח לאם להגיע. כשתינוק בוכה ומחכה זמן רב הוא נמצא בסטרס, ורמת הקורטיזול (הורמון הסטרס) שלו עולה. הסטרס גורם לתינוקות לשגשג פחות מבחינה בריאותית ופיזית (מדדי גדילה) ומבחינה נפשית זה גורם להם להיות יותר עצבניים.

אז מה עושים?
אידלמן מציעה להורים ללכת עם הלב, ועם מה שנכון להם, בעיקר כי תיאוריות שונות וגישות אחרות כל הזמן יהיו. "כשהתינוק מצוי בשלב הטרום ורבלי שלו, זה השלב שהלב והרגש של ההורה צריך לעבוד יותר", היא מסכמת.