"סיימתי". אני מרים עיניים מהמחשב, הקול הוא לא של הבן שלי אלא של חברה שמתארחת אצלו. כן, כבר יש לו ידידות. העיניים חוזרות למחשב. "סיימתי". נו, ואני לא סיימתי, אני בדיוק באמצע, יש לי ים עבודה, מה היא רוצה עכשיו. "סיימתי". רגע, אני בא. היא בשירותים. אני פותח את הדלת ונכנס בבת אחת לתא בית שימוש מצחין בתחנת דלק מחוץ לאומהה, נברסקה, בו אני פוגש הר אדם בשם ג'ק דויל שהרגע הוריד מטען אישי במשקל קילו וחצי שנשמר אצלו בבטן עוד כשיצא עם המשאית משיקגו.
לא מזמן קראתי מחקר על המוח האנושי, שבו מדענים מיפו את הקשרים העצביים ומצאו שבמוח נשי יש שפע של קשרים בין האונות ואילו במוח גברי החיבורים חזקים יותר בין החלק הקדמי לחלק האחורי. כל זה כנראה מוביל גם למצב שבו אישה שתעמוד מול ילדה בתא שירותים תקבל שדר מהקשרים בין האונות בנוסח 'אויש מתוקה, אני אעזור לך לנגב', ואילו גבר באותה סיטואציה מקבל מהמוח שלו מסר בסגנון 'הילד הזה לא שלי, אני לא צריך לטפל בו, אפשר לעזוב את המקום'.
ניגבתי.
שיהיה ברור, אנחנו אוהבים לטפל בילדים, אבל בעיקר באלה שאנחנו הרכבנו בעצמנו. וגם זה בין 06:00 ל-21:00 בלבד. איש מאיתנו לא חתם על החוזה הדרקוני הזה, אבל כולם מקיימים אותו עד הפסיק האחרון. משפחה לא בוחרים? גם את החברים של הילדים לא. אם מישהו שומע אותי, גם אני מבקש מקלט. בסדר, אני טיפה פחות אריתראי מהממוצע, אבל גם אני שוטף כלים, מפנה אשפה, מטאטא, מנקה, מסדר, מנגב כל מה שמבקשים ממני ולפעמים מרגיש שאני חי במתקן שהייה פתוח.
דפיקה בדלת, עומדת אימא ולידה בנה, החבר של הבן שלי מהגן, כלומר המעסיק הנוסף שלי בשלוש השעות הקרובות. נקרא לו "אברהם", סתם כי השם הזה כבר לא קיים במגזר החילוני כך שאין סיכוי שמישהו יזהה אותו. האימא, כולה חיוכים, קורנת מאושר, הרי בעוד דקה היא תיפרד מהילד שלה, ותצא לחיים חדשים שכוללים זמן פנוי לעשות מה שבא לה, מרמי לוי ועד יוגה. ואני? אני מקיים בהכנעה את סעיף 6 (ד') באמנת ההורים שאומר שעל כל אירוח של ילדך עליך להחזיר באירוח משלך. קיבלת שלוש שעות חופשיות משלך? יופי, עכשיו תשלם. "בוא, חמוד", אני מחייך לעבר "אברהם". הוא באמת חמוד. אבל ברור לי שמעכשיו אני כלי בידיו, עבד לכל גחמה שלו. כי ככה הנימוס מחייב. כי ככה גם הילדים שלי עושים לאחרים.
לוקח לילדים דקה וחצי להפשיר, ושש דקות להפוך את הבית למשהו שמחייב תמ"א 38. בנים, נו. כשהילד מארח ילדה בבית, כמו ג'ק דויל ההיא, הוא משחק במשחקים על גבול הבורגניים, כמו בניית בית מאבני לגו או יצירה של קהילת "זבלונים" - אל תשאלו מה זה, גם מי שהמציא לא יודע - בקיצור, משחקים שלא כוללים חרבות או רובים. עם בנים זה אחרת. הם משחקים בחדר. ובמטבח. ובסלון. בזמן שהם ניהלו חילופי אש כבדים בגבול המרפסת ברחתי למרחב המוגן של חדר השינה.
כשהייתי עמוק בתוך התהליך המדיטטיבי, אולי תנומה, לא יודע, נפתחה הדלת. "הוא לא משחק איתי", הוא מאשים את הבן שלי, "הוא לא מרשה לי לשחק ברובה צעצוע שלו". מה שהאורח הקטן אומר למעשה זה "אני לא נהנה כאן, בנסון".
עקרונית, יש לי את כל הלגיטימציה להרים טלפון לאימא שלו ולהסביר לה שזה לא אני זה הם, ואני גבר שאוהב את הספייס שלו ולא בנוי לסוג קשר שכזה, ואפשר להישאר ידידים, אז יאללה, תתקפלי מהטיפול פנים או מה שאת לא עושה ובואי לקחת את אברמ'לה. אז ברור שאמרתי לו, "בוא, חמוד, נמצא לכם משחק".
הרכבנו יחד פאזל, עברנו ל"תפוס ת'פיצה" כן, זה מה שאני עושה בחיים בשעות הערב ואחרי עשרים דקות הם סבלו מצניחת אדרנלין חמורה והיו בשלים למשהו אתגרי יותר. במצבים כאלה אין ברירה אלא לבצע פעילות משותפת אחרת, רצוי כזאת שמשלבת אש, סכינים ובשר. אז טיגנו שניצלים. ממילא אחד הסעיפים באמנה מחייב אותי להחזיר את הילד שבע לבעליו.
פתאום צלצול בדלת. הגדולה הגיעה עם שלוש חברות מאיזה חוג או פעולה בצופים. היחס עמד עכשיו על 1 מול 6, אשתי תחזור בעוד שעה לפחות. "אני רעבה", אומרת אחת החברות, "מה יש לאכול" אומרת השנייה. הלו, מה אנחנו יוניצ"ף? תקתקתי להן פתיתים. "אני לא אוהבת עם בצל", אמרה אחת מהן, "אבא, תעשה את הפתיתים עם בצל", פוקדת הבת שלי, ואני באמצע, מרגיש טוב טוב מה זה בדידותו של מנהיג. מכין בלי בצל, בינתיים הבן שלי והחבר שלו הפריחו בועות בסלון ונשפכו להם המים, אני מציץ בשעון, מגיש, "יש קטשופ?" שואלת השלישית, נותן לה, מפנה את הצלחות של הקטנצ'יק והחבר שלו, שוטף כלים, הנה קחי עוד מזלג, הנה תאכלו גם מלפפונים, אין קולה אבל יש מים, בנות, לא לצעוק, מפנה את הצלחות שלהן, לא, אין קינוח. "אני צמא". שיט, הפקרתי את "אברהם" לגמרי, הגשתי לו כוס מים. "יש פטל?". חוזר למטבח, חוזר ל"אברהם". בינתיים הבנות בחדר, אני חייב כמה דקות של התארגנות, שם לבנים סדרת אנימציה בשם "מונסונו" ב-VOD - הנה תקציר כל הפרקים: הטובים יורים ומנצחים - ורץ לשטוף כלים ולארגן את המטבח.
דפיקה בדלת. אימא של "אברהם" בפתח, נראית פתאום צעירה לגילה ורעננה מתמיד אחרי שלוש שעות של בלי-אברהם. הרגע שמתי להם טלוויזיה, מלמלתי בטון מתנצל, היא תקעה בי מבט של 'עזוב, רפי גינת עוד יטפל באנשים כמוך'. חזרתי פעמיים על זה שהם היו נהדרים ביחד, ושנשמח לארח שוב, היא אומרת תודה ומתפוגגת. הבנות יוצאות מהחדר של הגדולה, זורקות לי 'שלום' ונעלמות. אני מרגיש שהחיבור בין החלק הקדמי לאחורי במוח קצת התרופף.
מפתח בדלת. אשתי חזרה הביתה. גם לה היה ודאי לא קל. למה רטוב פה, היא שואלת.
ניגבתי.