הוא היה כלום בלי לב של אישה, אבל הלו, זה עדיין עולם של גברים. איכשהו גרמו לנו להאמין שאנחנו חבורה של ילדים מגודלים שאם ישאירו אותה לבד לחמש דקות היא מיד תפנה לשגרירות הפיליפינים בבקשה לעזרה סיעודית. נו, דברים שקוראים בחדרי המתנה של רופאי שיניים. מישהו ב"קוסמופוליטן" שכח שאנחנו אלה שהמציאו את המצפן, האולר וקופסאות השימורים.
עקרונית זה נכון, פיתחנו תלות מסוימת בנשים, לא ברור אם מתוך עצלנות טבעית או האצלת סמכויות טבעית לא פחות. ברור שנשים מעדיפות בכל זמן נתון לעשות משהו פרודוקטיבי בחיים בזמן שאנחנו צופים באליניב ברדה רץ בבלומפילד, אבל זה לא אומר שגברים לא יכולים בלי נשים. הנה, עובדה, אשתי נעדרה לעשרה ימים עקב נסיעת עבודה ואני עדיין אדם מתפקד שנושם באופן עצמוני מספיק כדי לכתוב על זה, ככה שאפשר לתת בעיטת שפיץ לקלישאה הזאת. שרדתי, ואני כאן כדי לשתף. קדימה, מעגל חיבוקים.
זאת לא הפעם הראשונה שהמטריאכאלית נוסעת לצרכי עבודה רק שהפעם השניים-שלושה ימים התארכו לשיא משפחתי חדש. אז בזמן שאשתי הדריכה בפרויקט תגלית והרביצה ציונות בכל מיני ג'ואיש פרינסס מקליפורניה ובכירים באיפא"ק לעתיד, גם לי הייתה תגלית - אני יכול לעשות תפקיד כפול בתכנית ספיישל של אימא מחליפה.
ההכנות היו מדוקדקות. כתבתי לו"ז עד רמת השעה לכל יום בשבוע, כדי שחס וחלילה לא אפספס אף חוג שלהם, ואקבל טלפון מאכזב מאיזה מדריך שישאל איך ההרגשה לשרוף שטר של מאה שקל בעזרת שכחה. השמועה שאני אלמן-קש פשטה במהירות, כנראה משום שאשתי חברה ב-20 קבוצות וואטסאפ, והפכתי לגבר הכי מבוקש בשכונה. התחלתי לקבל הצעות מפתות מאימהות נשואות. פחות בסגנון של לובשת-שמלה-אדומה-ומחכה-לך-בכניסת-עובדים-של-מלון-אימפריאל אלא יותר בכיוון של אם-אתה-צריך-סידור-לילד-הוא-יוכל-לבוא-אלינו, שזה בגיל מסוים בחיים הצעה לא פחות סקסית.
כדי למנוע מהילדים הפרעה קוגניטיבית שעלולה להתפרץ כתסמונת געגועים-כלשהי, ותנוצל לרכישות לא נשלטות של ממתקים ואייפונים, החלטתי לעזור להם ולי להתמודד עם השינוי ולקחתי אותם לתדרוך קצר לקראת הריאליטי החדש שלנו. החוק הראשון היה שאני קובע את החוקים. כמובן. החוק השני היה שאין חוקים. תחושת החופש הפתאומית הרחיבה להם את האישונים. כמובן שמיד עטפתי את זה באג'נדה חינוכית ואמרתי להם שאני לא מתכוון להיות השוטר הרע כי אני מצפה מהם לאחריות ובגרות אישית, ככה שאם מתחשק להם לדוגמה לאכול קילו עוגיות מהקופסה, אז תפדאל, תרבחו ותסעדו ותקיאו, הנה, כאן הסמרטוטים לניקוי.
הרשיתי להם הכול ובתנאי שישמרו על זכות השתיקה כשאימא תחקור. הקן המשפחתי החם שלנו הפך בימים הראשונים לגרסה היותר כיפית והפחות ביזארית של שלושה בדירה אחת. ההדוניזם חגג. ארוחות שחיתות בסלון, מקלחות על פי בקשה בלבד ושעות ביקור ללא הגבלה. הילדים ציפו לאיזה ולדימיר פוטין וקיבלו את גברת דאוטפייר. קיבלתי מהם מבטי הערצה ששמורים רק לליאו מסי או אימהות. המטבח עבר לזמן בראסרי כשבאחת עשרה בלילה אני מפתיע אותם עם תותים בקרם וניל, סיגלנו לעצמנו סגנון חיים ספרדי שבו החיים מתחילים בעשר בלילה, ושעות הצפייה בטלוויזיה הוגבלו ל-24 בלבד ביממה. במקום דידקטיות הלכתי על דקדנטיות.
חגגנו. בלי להתבייש ובלי להתנצל. ימים של פארטי, אפטר פארטי ולטס גו פארטי. נהנינו מכל רגע. הצ'ילאאוט היה בשבע וחצי בבוקר עם תיק בית ספר על הגב. אה, יכול להיות שהם לבשו את אותם הבגדים יומיים ברציפות. יכול להיות. ייתכן גם שפספסנו איזו מקלחת או שתיים. קורה. על הרבה יותר מזה זיכו את אביגדור ליברמן.
רק עם דבר אחד לא הצלחתי להתמודד. אני עומד מול מכונת הכביסה ולא מבין מה עושים. לפני הנסיעה אשתי התעקשה להעביר לי סיור לימודי על המכשיר, אבל בגאווה של שייח' סעודי נפנפתי אותה, עליתי על הגמל ורכבתי לעבודה. ובכן, אני עושה כל מה שוינסנט השחום והלא-חוקי עושה לשכנה שלכם כלומר, עבודות בית ובחינם. אל תתקשרו. אבל מכונת הכביסה היא בשבילי כמו האבן השחורה במכה, משהו שצריך להקיף.
יש הרתחה, וסחיטה וכל מיני תכניות שמתאימות למשימת אפולו 11. לעזאזל, מה היה רע בנהר, סבון, קרש כביסה וגיגית. כמו ילד, ראיתי את אמא שלי הופכת הר מטונף של סחבות מסריחות למפזר ריח בגודל של הולילנד. אתה יכול להיות בכיר באגף מודיעין שיודע על מה אסד חושב כשהוא שותה את הקפה של הבוקר, או מנתח מוח שיודע לפתוח, לתקן ולסגור, אבל אתה לא יודע איך להתמודד עם המכשיר הזה. אפשר לדמיין בקלות איזה בכיר ברפא"ל אומר לחבר שלו בטלפון, "מאיר, עזוב אותי עם מיקום מיכלי הדלק בטילים, כולי בברדק עכשיו עם המיון של הכביסה הצבעונית". יש החלטות שלגברים אסור לקחת.
לאט לאט התחלתי להרגיש את העומס. תיקח, תחזיר, תבוא, תלך, בערב כל אחד מהם תופס אוזן ומשדר לי את אירועי היום, בזמן שיד אחת שוטפת כלים, השנייה מבשלת, רגל שמאל עוזרת לה בשיעורים וימין עוזרת לו לסדר את הצעצועים. וככה יום אחרי יום. עם חיוך אדיב ותודעה שירותית מפותחת. אבל היה למי לתת את הנשמה ואת הלב. סליחה שאני מנסח את זה כמו דנה רון, אבל הילדים היו מקסימים. בכל ערב הם שמעו במהלך שעת הת"ש את קולה של אמא, וגם כשסגרו שבת שנייה בלעדיה הם נתנו לי להרגיש כמו הדבר האמיתי.
בסוף זה קרה גם לי. בסילבסטר. בדרך כלל בערב ההו כה מרגש הזה בעשר היא כבר נוחרת, אני סוגר את השנה בלינה מול חדשות הספורט, ורק בבוקר אנחנו נזכרים שבתאריך הזה ממש, מתישהו במאה ה-19, הפכנו לזוג. אבל הפעם אשתי לא הייתה בסילבסטר ופתאום הרגשתי איזו מן תחושה מוזרה, כזאת שלא הרגשתי הרבה זמן. מתחתי את הרגל הרדומה. אחר כך קמתי מהספה וניסיתי לפתוח את 2014 בחמש שעות שינה, אבל התחושה נשארה. אה, תודה לא צריך מים, אני בסדר. כן, חשתי מעין סוג של, כלומר עבר רגש של, לא, תמחקו את המילה רגש, טוב, אוקיי, התגעגעתי לרגע. כמה שניות, אולי דקה. נו, זה עולם של גברים אבל הוא כלום בלי לב של אישה, לא ככה? נכנסתי כמו מיקי רורק לתשעה וחצי ימים של שכרון חושים ויצאתי קים בייסינגר. לא טוב היות האדם לבדו, בעיקר כשמדובר בגבר. ברוך שעשני נשוי + 2.