לחתוך או לא?

ביהדות מצווה האב למול את בנו ביום השמיני להיוולדו, זכר לברית שכרת אלוהים עם אברהם אבינו. "ו?י??אמ?ר א?ל?ה?ים א?ל-א?ב?ר?ה?ם: ...ז?את ב??ר?ית?י א?ש??ר ת??ש??מ?רו?, ב??ינ?י ו?ב?ינ?יכ?ם, ו?ב?ין ז?ר?ע?ך?, א?ח?ר?יך?: ה?מ?ו?ל ל?כ?ם, כ??ל-ז?כ?ר. ו?נ?מ?ל?ת??ם, א?ת ב??ש??ר ע?ר?ל?ת?כ?ם; ו?ה?י?ה ל?או?ת ב??ר?ית, ב??ינ?י ו?ב?ינ?יכ?ם" (בראשית, י"ז).

מכל מצוות ה"עשה" ביהדות זוהי אחת המצוות הבודדות שגם הרוב החילוני, שאינו מקפיד בשמירת מצוות, ממשיך לקיים, והשאלה היא מדוע. מצד שני, ב-15 השנים האחרונות יותר ויותר הורים מקבלים את ההחלטה שלא למול את בנם, אך עדיין מדובר באחוז קטן באוכלוסיה בה מתקיימות כ-85,000 מילות בשנה.

לפני שננסה לבחון אם ברית המילה היא מצווה שראוי לקיימה או טקס פגאני מיותר - כמה מילים על ההליך הכירורגי עצמו. האקט כרוך בחיטוי המקום ואחר מופרדת העורלה מהעטרה ולבסוף נחתכת תוך הקפדה על עצירת הדם כדי למנוע דימומים.

פרופ' שאול דולברג, מנהל מחלקת תינוקות ופגים בבי"ח איכילוב ורופא מוהל מזכיר שזו אחת מהפעולות הכירורגיות השכיחות בישראל. "מתוך 85,000 מילות הנעשות בשנה, שיעור הבעיות והסיבוכים הוא נמוך, כעשירית אחוז ואף פחות מכך, ורובם קלים מאוד".

על פי דבריו של פרופ' דולברג יש מספר מעלות רפואיות למילה וביניהן שכיחות נמוכה יותר של זיהומים בדרכי השתן בשנה הראשונה לחיים ואחוזי הידבקות נמוכים יותר במחלות מין ובעיקר איידס. "כנראה שהדבר נובע מכך שקל יותר להקפיד על היגיינה כשאין עורלה", מציין פרופ' דולברג.

מעלה נוספת היא שכיחות נמוכה של סרטן איבר המין הגברי, סרטן שנחשב נדיר. בנוסף, שכיחות סרטן צוואר הרחם אצל בנות הזוג של הנימולים נמוכה יותר, ככל הנראה בגלל חשיפה קטנה יותר לזיהומים הקיימים אצל בעלי העורלה.
יחד עם זאת יש לציין שקיימים מחקרים הקובעים שלמילה אין שום הצדקה רפואית.

פרופ' דולברג מונה שלושה סיכונים הקיימים בביצוע המילה: הראשון והעיקרי הוא דימום, הנעוץ בטכניקה של המוהל וביכולתו לעצור זאת בזמן; השני הוא שכיחותם של זיהומים בדרכי השתן בימים הסמוכים לברית עד כשבוע אחרי; והשלישי הוא תוצאות קוסמטיות לא טובות, הקשורות ברובן באנטומיה ובתהליך ההחלמה ופחות בטכניקה של המילה.
סיכון נוסף הוא הידבקות בנגיף ההרפס, הנגרמת כתוצאה ממציצת הדם ישירות מהפין לפיותיהם של מוהלים הנוהגים כך.

כשנולד בן הרוב המכריע פועל באופן אוטומטי למציאת מוהל. כך עושים כולם ורובנו לא רוצים להיחשב כחריגים. כך גם פעל ערן שדה (44) כשנולד בנו. תוך כדי חיפוש המלצות ברשת על מוהל הוא נחשף לאתרים המתנגדים לברית המילה והתקשה לעכל את הגילויים. "הדבר הראשון שטלטל אותי היה ציטוט של הרמב"ם שאומר שהטעם העיקרי למילה הוא פגיעה בהנאה המינית של הזכר כדי להמעיט את סערת היצר", משתף שדה, שהחליט בשיתוף עם זוגתו שלא לערוך ברית מילה לבנו.

בהמשך הקים שדה את האתר 'גונן על הילד' והפך פעיל להעלאת המודעות בישראל ליתרונות איבר המין השלם. שדה מספר שהורים מתחילים להטיל ספק ברגע שהם מתחילים ללמוד על האנטומיה של העורלה וחשיבותה ליחסי המין, כשהם מבינים את הנזקים והסיכונים של כריתת העורלה בטווח המיידי והארוך וכשהם נותנים דעתם לכך שכריתת רקמה בריאה מגופו של בנם אינה מתיישבת עם זכות היסוד שלו לשלמות הגוף.

בשנים האחרונות יותר ויותר הורים לוקחים החלטה דומה. אפשר לקשר זאת גם להורות העכשווית שהיא הרבה יותר ביקורתית ומודעת ופחות אוטומטית ומסורתית כבעבר. כמובן שגם לזמינות המידע באינטרנט יש השפעה והרשת גם מאפשרת שיח פורה בין קהילות בעלות מכנים משותפים.

בשנת 2000 נוסדה קה"ל (קבוצת הורים לילדים שלמים), קהילה לא רשמית על בסיס התנדבותי, שמטרתה לספק מענה להורים המתלבטים לגבי קיום ברית המילה. כחלק מפעילותה יוזמת קה"ל מפגשים בין הורים המתלבטים בסוגייה לבין הורים לבנים שלא נימולו.

רעות (35) היא אם לבן שנתיים, חילונית וליברלית בהשקפותיה, אך מציינת שלא העלתה על דעתה שלא לימול את בנה. "אני חילונית גמורה, לא מחוברת למצוות וגם נרתעת מאוד מהאספקט הברברי של הברית, אך לא חשבתי לדלג עליה", היא מודה. רעות מציינת שהיא מבינה את הטיעון של שלמות הגוף וערה לכך שאף אחד לא שואל את התינוק חסר הישע לדעתו, אך לטענתה לא רצתה להיות אחראית לכך שיהיה שונה מהרוב. "אף אחד גם לא שואל את התינוק אם הוא רוצה להיות מסומן כחריג וכהורה אתה קובע זאת עבורו ודן אותו להתמודדות לא פשוטה".

רונית טמיר, ממייסדי קה"ל מציינת שבמפגשים תמיד עולה השאלה החברתית: האם יצחקו בבית הספר? מה יגידו בצבא? האם לספר לגננת? "השד החברתי הוא לגמרי פיקציה", אומרת טמיר, "בכל 13 השנים שקה"ל קיימת לא שמעתי על נידוי או לעג חברתי. בני בן ה-13 שאינו נימול, מעולם לא חווה על רקע זה התגרות או התעללות, הם בכלל לא מתעסקים בשאלה הזו, מה גם שהשוני אינו גדול או בולט לעין".

פרט מעניין נוסף שמציינת טמיר הוא שמכל המפגשים שנערכו עם הורים מתלבטים קשה להצביע על מכנה משותף ביניהם. "יש ביניהם ימניים ושמאלניים, מסורתיים וחילוניים, אך עם זאת רובם המכריע אנשים משכילים, תאבי ידע ובעלי מודעות".

ובכל זאת, עדיין מדובר בהחלטה שנחשבת חריגה ועלולה להרעיד את אמות הסיפים של הטבעת החברתית המקורבת להורים שלוקחים אותה. סבים, סבתות, אחים, דודים וחברים, שחלקם לעתים שומרי מסורת ודתיים, עשויים לראות בכך פגיעה במסורת וניתוק הקשר לעם היהודי. בישראל כמו בישראל מעורבותה של המשפחה המורחבת נוטה להיות גבוהה ובעלת השפעה רבה ועשויה להכריע את הכף.

טמיר ושדה מציינים שהתנגדות המשפחה המורחבת יכולה להוביל להפעלת לחץ על ההורים ולעתים אף לאיומים על סנקציות כלכליות וניתוק הקשר. "כמובן שאלו המקרים הקיצוניים, אבל הם קרו", אומר שדה ומודה שבעקבות החלטתם לא לערוך ברית מילה זכו לתגובות קשות דווקא מהאחים החילוניים שטענו שהם מפרים ציווי חברתי ועושים עוול לתינוק.
"מה שהיה מאכזב מאוד הוא שנתקלנו בחומה בצורה של אי רצון להיחשף למידע על ברית מילה, אבל כעבור כמה שבועות העניין נשכח, ומאז בני עטוף באהבה על ידי כל בני המשפחה".

טקס ברית המילה עבר שינויים רבים בראי ההיסטוריה היהודית וחלק מהעניין נובע מכך שאין בכתובים תיאור מדויק של כיצד יש לבצע את מצווה. ד"ר אבשלום זוסמן –דיסקין, גנטיקאי ויו"ר ועד "בן שלם" (עמותה שמטרתה להפיץ בציבור ידע על נזקי ברית מילה), חקר את הנושא וגילה שהמילה עברה שלושה שינויים מהותיים.

במילה התנ"כית המקורית היו מושכים את העורלה מעבר לעטרה וכורתים את השארית. מאחר שכחצי מהעורלה נותרה גברים יכולים היו למשוך אותה ולהסתיר את המילה, ולכן הרבנים החליטו לכרות את כולה.

השינוי השני התרחש במאה ה-6 לספירה, אז הונהגה מציצת הדם על ידי המוהל במטרה למנוע זיהום, והיום אנו יודעים שפעולה זו עלולה בעצם לחולל אותו. השינוי השלישי חל בראשית המאה ה-20, עקב מציצת הפין המדמם תינוקות מתו משחפת ועגבת, ולכן נעשה שימוש בצינורית זכוכית דקיקה, כתהליך סמלי למציצה בפה. למרות השינוי האחרון , יש מוהלים חרדים שאינם מוותרים על אקט המציצה.

הקשר בין ברית המילה לזהות היהודית הוא מורכב וטעון. ידוע שמבחינה הלכתית היותו של אדם נימול או ערל אינה קובעת את יהדותו, אלא רק זהותה הדתית של האם. על הנימולים נמנים גם המוסלמים והנוצרים ולא רק היהודים, כך שאין זה המבדיל העיקרי בין יהודים לשאר עמי העולם. אך בכל זאת המילה נחשבת כהטבעה וסימון הזהות היהודית ואי קיומה נתפס כהתרסה וניתוק מזהות תרבותית-חברתית.

ד"ר זוסמן-דיסקין הגיש עתירה לבג"ץ ב-1999 בנוגע לאי חוקיות ברית המילה על כל האספקטים שלה, אך השופטים לא דנו בעתירה ודחו אותה מבלי לנמק. לטענתו יש כאן עבירה על יסוד כבוד האדם וחירותו והמילה אסורה לפי החוק הישראלי "אין שום חוק שמתיר אותה, מעולם לא חוקק בכנסת שום חוק שנוגע למילה, כי אז יצטרכו לשנות את יסוד כבוד האדם וחירותו, היו ניסיונות וכולם נכשלו". במדינות סקנדינביה ובגרמניה הוגשו הצעות חוק לפרלמנט להתיר מילה רק בתנאים מסוימים וארגוני רופאי הילדים קוראים במשותף לעצור אותה.

מעניינת העובדה שמילת נשים באפריקה ובאסיה זוכה לקריאות גנאי במדינות רבות ואף בישראל. במילת נשים מדובר בכריתת חלקים מאיברי המין בווריאציות שונות: חלקם כורתים את עורלת הקליטוריס, את השפתיים הקטנות או מבצעים חתך סמלי.

ד"ר זוסמן-דיסקין טוען שכשעורכים הקבלה בין מילת זכרים למילת נשים - האחרונה קיצונית פחות בהשפעותיה. "הייתי שמח אם הרבנים היו מאמצים את טקס מילת הנשים הבדואי, שבו מתבצע חתך קטן סמלי, ולא נעשה חיתוך ממשי של איבר, אלא רק קצת דם וזהו".