חנוכה הוא כבר מזמן לא חג, הוא תהליך. מן אירוע מתגלגל שמתחיל עם פירוק הסוכה ונמשך עד הנטיעות בט"ו בשבט. כמו כל דבר בארץ הזאת, גם הוא הלך ותפח, הלך והשתדרג, עד שהפך למותג. כשמזכירה היא מנהלת אדמיניסטרטיבית וספר הוא מעצב שיער, אז חנוכה הוא כבר לא חנוכה אלא מגה-חג, חג הילדים. עוד לא בדקתי את זה לעומק, אבל ברור לי שילדים בחופשה הם אחד ממנועי הצמיחה הגדולים של המשק, ככה שחנוכה מפרנס חצי מדינה בזמן שהחצי השני משלם על הבידור והאוכל.
הדרך הכי טובה להתמודד עם המגה-חג הזה וכל שפע הפעילויות שהיו בו היא לוותר על האגו, להנמיך צללית, לזרום, ולהבין שיש פה משהו גדול ממך, איזה צונאמי שישטוף אותך אם תעמוד מולו. אבות זה עם שרגיל לעשות מה שנשים וילדים מקרבה ראשונה אומרים לו, ככה שאם נכנסים לראש בצורה נכונה מגלים שבסוף כל פעילות המונית, מתישה ורועשת מסתתרים להם רגעים של חסד ואור ששווים את הכול.
כשבועיים לפני החג גם ההורים מתחילים להיות מעורבים בהכנות. הגענו בבוקר לגן כדי ליצור יחד חנוכייה. לכאורה לאף הורה לא אמור להיות אכפת איך זה יצא, כולם ממהרים לעבודה אז יאללה קשט איך שאתה רוצה ומהר, כי יש פקקים ועוד חמש דקות של ישיבה על הכיסא הקטן הזה יפרנסו כמה אורתופדים לכל החיים. אבל כנראה שרוב העבודות של רובנו הן לא משהו, כי לאט לאט ההורים נהנו מהיצירה ושהעבודה תחכה. לא פעם היה אפשר לשמוע איך אחד הילדים רוצה לעצב את החנוכייה בסגנון אקספרסיוניסטי מופשט ואילו ההורה מנסה לשכנע אותו שעדיף ללכת על קו נקי ופשוט יותר, כדי שהחנוכייה תתאים לרהיטים מאיקאה. הדבק שנמרח על האצבעות, חתיכות העץ והנצנצים כנראה הרבה יותר כיפים מהבוס הנרגן שמחכה במשרד וערימת הניירת שיש לטפל בה, ותוך כמה דקות ההורים הבינו שלהרכיב חנוכייה עם הילד זה כנראה ההיי לייט של היום.
ואז הגיע הריטואל השנתי המעייף בו כולם מנסים לתאם עם כולם הדלקת נר משותפת. יותר קל להרכיב ממשלה מאשר למצוא תאריך מוסכם שבו לפחות 75% מהמשפחה תתכנס בו. אלה ימים בהם הלו"ז משתנה כל שש שעות, כי זאת נזכרה שיש לה משהו וההיא כבר קבעה עם ההן. זאת, ההיא וההן מהסיבה הפשוטה שגברים אף פעם לא מעורבים בהרכבת הפאזל האנושי הזה, זה גדול עלינו. כי זה אומר שלא רק שצריך לזכור את הלו"ז של הילדים שלך עם כל הפעילויות, החוגים וההופעות בחופש, אלא צריך לזכור גם את הלו"ז של עוד 50 משפחות אחרות כדי לתאם הדלקת נר, וזה משהו שרק מחשבים של נאס"א או נשים מסוגלים לו.
החג הגיע, ואיתו שמונה ימים של גזירות אנטיוכוס. גם אצלנו היו הדלקות נר המוניות. טיגנו בשמן עמוק כל מה שזז, כולל ספרים וצלחות, וייצרנו כמויות אוכל לבר מצווה בסדר גודל בינוני, שצורפו לקייטרינג המתנייע של האורחים. הגדולה השתלטה על טיגון הלביבות והמטבח נראה כמו מזנון אסיאתי בצ'יינה טאון. בהדלקת הנר כל הבלגן נשכח. הם הדליקו בזהירות, האש האירה את פניהם ועיניהם נצצו מהתרגשות. גם שלי.
למחרת קמתי עם הנגאובר ויצאו לי גרעפסים בריח של שמן קנולה. עוד 96 שעות לסוף. איבדתי אחיזה במציאות. אחר כך הוקפתי בשישה-שבעה ילדים באופן תמידי, רובם לא שלי, את חלקם לא הכרתי, והבית נראה כמו "אצל הדודה והדוד". הזכרתי לעצמי שזה הזמן להיות סבלני כמו נזיר טיבטי שמחכה לעצמאות מסין ומבין שהכול מים. או קולה. מה שהחברים של הילדים יבחרו לשתות. רגע לפני שהחלטתי להגר לדרום סודן ולפתוח שם סטארט-אפ בצורת קהילה יהודית, הגיעה אשתי ותוך חמש דקות הוציאה את החבורה לאיזה סרט ילדים. כמה שאהבתי אותה באותו רגע.
למחרת שינינו אווירה. אפשר ללכת לירקון ולשוט שם בסירה. אז הלכנו. לקחתי את הילד וחבר שלו, באתי ספורטיבי בג'ינס וחולצה מכופתרת, ושכרתי סירת פדלים כי אם כבר טיטניק אז שיהיה לאט. התחלתי לפדל, הם היו על ההגה ועשיתי קילומטרז' כפול בגלל הזיגזגים שלהם. אחרי שני גשרים כבר התחלתי לטפטף זיעה בכמות שהרימה את מפלס הירקון, והייתי חייב סופגנייה כדי להסדיר נשימה. הילדים היו מבסוטים עד השמיים. החזרתי את הסירה למזח וגיליתי שעברה שעה מהחג, נשארו עוד 48.
אני מספיק מבוגר כדי לזכור איך בשנות ה-80 חנוכה היה צבעוני, צנוע ובעיקר צמוד לשמונת הימים שלו. הפסטיגל היה איזו הופעה בחיפה שהקרינו בערוץ הראשון מתישהו אחרי החג, סופגניות עלו 80 אגורות ומולאו ריבה, ולא היה צריך בטריות לסביבונים. כיום הפסטיגל הוא מחזמר בפריסה ארצית ולא מוגבל בתוקף, הסופגניות הפכו לדונאטס עם קרם פטיסייר שמסתכלות למחירי הסושי בלבן של האורז, וסביבונים עוברים על תקנות הרעש הסביבתיות. לא בטוח שהתהליך האבולוציוני הזה בריא לנו.
אבל אני מוכן לספוג את כל זה כי אני יודע שהילדים הם אלה שנותנים את הטעם לחג ויוצקים משמעות לימים האלה. בלעדיהם החג כל חג הוא משהו שקורה לאחרים. לראות אותם מתרגשים להדליק נר, לשמוע אותם שרים שירי חג, לקבל מהם מבט גאה על סביבון שהצליחו לסובב, לחבק אותם בסוף ההופעה המוצלחת בגן, זה ערך מוסף שהורים לילדים זוכים לו. אלה זיכרונות הילדות המתוקים שיישאו עמם הלאה, ולנו יש את הזכות ליצור אותם, לקחת חלק בהם ולזכור אותם כילדותנו השנייה. כשאומרים חג שמח, זה בעיקר בזכותם.