נו, אין לי חשק ללכת לצופים. לא בא לי. הם יכולים להסתדר בפעולה בלעדיי, אני לא באמת חייב להיות שם. לא סיכמנו שאנחנו רושמים אותם לתנועות נוער, חוגים ושאר פעילויות חברתיות ובתמורה מקבלים הנחת ילד לאיזה שלוש-ארבע שעות בשבוע?
אף פעם לא הייתי חבר בתנועת נוער. פשוט נעתי לבד. אבל עכשיו הבת שלי בצופים, אז גם אני. מהצד, מרחוק, מדי פעם, אבל בצופים. יש ברירה? מהר מאוד הבנתי למה התכוונו שם כשהגו את הסיסמה "ה?י?ה נכון". ה?י?ה נכון להגיע לטקס חלוקת עניבות, ה?י?ה נכון לשמש קהל בטקס הדלקת כתובות אש, היה נכון להקפיץ את הילדה ביום שבת בשבע בבוקר לחניון ממנו יוצא האוטובוס לטיול, היה נכון להגיע לבזאר שעושים החניכים. ואני חשבתי שהמשמעות של הצופים זה שההורים רק צופים מהצד.
ערב שישי אחד היא הכינה תיק לטיול באזור זיכרון יעקב. אוקיי, לא מדובר פה בטרק בהימלאיה או בנסיעה בדרך המוות בבוליביה, כולה זיכרון, הכי אקסטרים שם זה להינעל בתוך גן הנדיב. אבל בכל זאת, היא יוצאת לטיול ואני רוצה לוודא שמישהו מחזיר לי אותה מההשכרה בלי שריטות ופגמים, בדיוק כמו שמסרתי אותה. היא אמרה לי שהמדריכה דנה אחראית עליהם. ובת כמה היא? 14. ומי מעליה, שאלתי. שי, היא בת 17, היא האחראית בשבט על כיתות דל"ת. מה זה פה, "ארץ לעולם לא"? פיטר פן הוא הרשג"ד? היא לא ידעה להגיד לי מי מעל אותה שי בהיררכיה השבטית, ושחררתי אותה מתוך הנחה שבטח יש שם מישהו מבוגר, סמכותי ובעל ניסיון, עם שיער מאפיר וקמטים על הפנים, אחד בן 21 שיטפל בעניינים אם קורה משהו.
למחרת, בשבת, התעוררתי ב-06:15 כדי להעיר אותה לטיול, כי יש מישהו בעולם שחושב שהורים זה עם משועמם שישן חצי מהיממה, אז יאללה, לפחות שבשבת יקומו ב-06:15. התכוננתי לעוד מלחמת השכמה כמו בימי חול, אבל היא זינקה מהמיטה ותוך רבע שעה הייתה מוכנה לכבוש את האוורסט, או הכרמל, מה שיותר קרוב.
בערב הם חזרו מהטיול. ההורים נדרשו להגיע לקן, הרי מה יש לנו כבר לעשות בשבת בערב, כדי לחזות בטקס סוף מסע הכומתה, בו הם קיבלו עניבות צהובות. הילדים הסתדרו בחי"ת, ידיים מאחורי הגב, ושאגו אחרי המדריכות את סיסמת השבט. הילדה שלי, שכמה פעמים אמרו לה להוריד ת'רגליים מהספה ולא לאפר על הרצפה, עמדה שם רצינית, קשובה ונרגשת, חזרה על פקודות וביצעה אותן ללא דופי. לא יודע ליד איזה מפעל כימיקלים טיילו איתם בבוקר, בכמה אמפר השתמשו או אם חייזרים החליפו אותה בכפילה זהה, אבל היה ברור לי שלא צריך לשאול יותר מדי שאלות. אני יכול לחיות עם השינוי הזה.
אחרי כמה שבתות חופשיות, הזמינו אותנו לטקס כתובת אש בו השבט פותח שנה או משהו כזה. הם ישרפו עצים ואנחנו נשרוף עוד קצת זמן יקר במוצ"ש. הגענו לאיזה שטח עפר בפאתי שומקום פינת אין פה קליטה בסלולרי. חושך. מאות ילדים מתרוצצים בעלטה, ענני אבק עולים מהאדמה, ההורים רצים בלי לדעת לאן ואחרי מי, ברקע רעש כלשהו ממערכת ההגברה ובין שברי המשפטים נדמה היה לי שמישהו ניסה לומר לכולם לתפוס מקום או לתפוס מחסה, לא ברור. האזור נראה כמו מתחם אליו הצלב האדום מפנה את משפחות המורדים הסורים. רכבי ה-4X4 בחניון הסמוך הזכירו שאנחנו עדיין מאלה שחיים בווילה בג'ונגל. לפחות חלקנו.
הטקס התחיל. הילדים הקשיבו בדממה לנאומים והברכות ולא צייצו, למרות שהמסכת חרגה בהרבה מ-140 תווים. דווקא ההורים - המחנכים, אלה שאמורים לצעוק זה נוער זה? זה בררה! לתת דוגמה ולהשריש דרך ארץ - עמדו שם ודיברו ישראלית בפול ווליום, כאילו שאין מולם ילדים - הילדים שלהם, כן - שעמלו וטרחו ובנו ותיכף ישרפו הכול, רק כדי שההורים - ההורים שלהם, כן - יחושו גאווה שהנה, גדל לנו דור של ילדים עצמאיים, יוזמים, חושבים, דור שכמו קודמו גם יודע לבנות יש מאין רק כדי לשרוף הכול. ואז אכן הגיע הזמן לשרוף את הכתובות, ולמרות עשרות המבוגרים שנכחו במקום, באופן מפתיע איש לא פצה פה. מדהים שכל מה שנערים בני 14 צריכים כדי לקבל לגיטימציה לשחק באש זה חולצת חאקי ועניבה.
אבל לאט לאט שכבות הציניות התקלפו ואת מקומם תפסה פליאה שהתחלפה בגאווה שהתחלפה בדאגה. עומדים שם חבר'ה צעירים על רקע דגל ישראל ותפאורה שהקימו בעמל ידיהם, אחד המחוצ'קנים פורט על גיטרה והם שרים שירים עבריים, כאילו נורו מארץ ישראל החלוצית והמאובקת של חצ'קה ונחצ'ה משנות ה-20 אל מדינת ישראל 2013 בע"מ.
הם עמדו שם, נערות ונערים, בתוך התפאורה שהקימו והבעירו, כשסביבם ילדות וילדים, צופים, ונראו לי מדינה אחרת. כאילו שבסוף השיר הם עולים על קומנדקר ומקימים עוד יישוב של חומה ומגדל. כאילו שאין פה שלום דומרני, כאילו שאין פה שכר חציוני עלוב, כאילו שלא נחשפנו לבחירות המוניציפליות בבית שמש. מן ארצישראליות צנועה ונשכחת ששורדת פה בקושי רב, שמורת טבע הולכת ונסגרת של תמימות, אהבת ארץ ואדם, כשברקע ההורים מדברים בישראלית קולנית על שווי הנדל"ן של חניון העפר הזה, ועל זה ששווה עכשיו לתפוס דילים לאירופה לפני שיתייקר בחנוכה.
הם לא באמת צריכים אותנו, הילדים. לא תמיד. לא אכפת לי לקום בשבת בשש בבוקר כדי להקפיץ את הילדה לשבט או לצפות בה ובחברים שלה מדליקים כתובות אש והופכים את הזמן שלי במוצ"ש לעשן, אבל מישהו צריך לספר להם, לצופים, שהכלל הראשון והכי חשוב בגיל ההתבגרות הוא לדאוג שההורים לא יהיו בסביבה. אני נכון ליישם.