"שלום גבר!" קראתי לעברו כשנפתחה הדלת, והוא מיד חייך וחיבק אותי. זכיתי לעוד רגע קטן של אושר בסחי היומיומי, תוך כדי שאני והבן שלי יוצרים תמונת אב-ובנו מנצחת לעיני החבר שלו מהגן ואבא שלו. "הם שיחקו יפה", אמר לי אותו אבא-של-החבר-מהגן, תוך כדי שהוא מנסה להרגיע את בתו הבוכה ומשתדל לא לדרוך על בן נוסף שנצמד לרגלו. הקטנצ'יק שלי לקח את הז'קט, ובדלת, רגע לפני שנפרד מחברו, שאל אותי אם אפשר משהו לדרך. ברוך בואך לעוד בעיה שצריך לפתור באלגנטיות.
כשילדים אומרים "משהו לדרך" הם רוצים לקבל ממתק שלא מן המניין, צ'ופר און דה האוס, שימתיק להם את הדרך הביתה. זה נע על הסקאלה שבין חטיף שוקולד לשקית עם קורנפלקס, וזאת עוד דרך שלהם לקבל משהו שהם דורשים, ולהוכיח לעצמם שיש לה מילה בעולם הזה. היה ברור לי שהדבר האחרון שאבא-של-חבר-שלו רוצה עכשיו לעשות זה לחפש איזו וופלה בארון, כששני ילדים נתלים עליו, אחת בוכה ואחד אוטוטו. "אני אביא לך משהו טעים בדרך", אמרתי לו ודחקתי בו לרדת למטה.
יצאנו לרחוב. אמרתי לו שנעצור בדרך במכולת ואקנה לו משהו טעים, אבל הוא ילד ולפעמים לא בכבוד שלו לדחות סיפוקים, אז הוא התחיל. אתה צריך להתמודד עם הרגע הזה בעזרת כל מה שעברת בחיים. כולנו מכירים את זה, כולנו עוברים את זה, אי אפשר להימלט מזה: הסצנה ברחוב.
אנחנו לא שולטים בחיים שלנו, אבל יש מעט מאוד מצבים בהם אנחנו עומדים חסרי אונים ומבוישים, ונאלצים לספוג בהבנה והרבה שליטה עצמית את כל המרירות והעצבים שהצטברו אצל מישהו אחר, למרות שהוא לא משלם לנו את המשכורת.
החבר הזה שלו גר ברחוב קטן וכל כך שקט, כך שאם אחד מהשכנים נושם עמוק אז מבקשים ממנו להנמיך. פתאום הדיירים קיבלו דרמה בחינם ובלי צורך להתחבר לממיר. אנשים יצאו למרפסות, הציצו מהחלונות, וראו ילד צורח ואבא אומלל. הרחוב החל מאבד במהירות מערכו הנדל"ני. למרות המבוכה הראשונית, ידעתי שדעת הקהל לטובתי, כי כולם מבינים שככה זה עם ילדים, וחוץ מזה אני השקט מבין שנינו.
במקרים כאלה יש פרוטוקול מסודר למופעי אימה של ילדים ברחוב. זאת תמיד אותה דינמיקה. סעיף 1 - מילוי פרטים. אין טעם לנסות להבין למה הילדים מתפרצים וצורחים, אז כמובן ששאלתי אותו "מה קרה? למה אתה משתולל?", כדי לשדר לסביבה שיש פה מבוגר אחראי שמטפל במצב, אז תירגעו בבקשה ולא להוציא ראש מהחלון עד לסיום האירוע. הוא ענה לי בשאגות לא ברורות בסווהילית.
בינתיים פצחנו בריקוד מוזר שבו פעם אני מתקדם והוא עומד, ופעם הוא הולך ואני נעצר. הגענו לסעיף 2 תן לו צ'אנס. כשהילדים באמוק אין טעם להסביר להם למה התכוונתם ואיך אפשר לפתור את המצב, אז כמובן שהסברתי לו שלמעשה התחשבתי באבא-של-חבר-שלו ושאני באמת מתכנן לעצור ולצ'פר אותו בדרך. אולי הוא יקשיב לשנייה ויבין שאני עדיין בצד שלו. אבל הוא המשיך לצווח בסווהילית, ואני סימנתי וי על שני הסעיפים הראשונים בטיפול במפגע סביבתי מתחת לגיל חמש.
הלאה. סעיף 3 חינוך. זהו סעיף קריטי. הפרוטוקול מחייב אותי בשלב הזה לנהוג כהורה בעל עמוד שדרה שמלמד את הילד מה זה שכר ועונש באופן פשוט ובסיסי, בלי לצלול לכל מיני התפלספויות תיאולוגיות. "עכשיו, בגלל ההתנהגות הזאת, בטח שלא מגיע לך משהו לדרך", צעקתי עליו ורצתי למחפורת. כצפוי, זה הסעיף שהביא לו את הסעיף, והפך אותו ממשוגע למטורף. הוא צרח ונשכב על המדרכה כמו בסצנה רגשנית במיוחד של עאדל אימאם בסרט ערבי.
עכשיו הגיע הרגע המכריע שבו צריך להמר על המערכה כולה, סעיף 4 - צל"ש או טר"ש. "טוב, תחזור לבד הביתה, אני נוסע", אמרתי לו, והתפללתי. כי זה או שהוא לוקח את הדציבלים שלו למכונית, הרחוב שב לשגרה הדוממת והערך הנדל"ני שלו מתייצב, או שאני הולך לקראת שפל נוסף והופך לאבא הרודף אחרי בנו הצורח, מרים אותו והולך איתו כשהוא מתפתל בידיים, לא בדיוק הרגע שנרשום בקורות החיים של שנינו.
למזלי, הפעם הוא רץ אחריי. במכונית הוא המשיך לצרוח, והבהיר לי בדרך לא מנומסת במיוחד ובמילים קצת בוטות, כמה הוא, אה, אני מנסה להוציא אותו טוב, אוקיי, כמה הוא 'מאוכזב' ממני. זהו סעיף 5 אדוני, סגור, אתה יכול להתלונן עד מחר - השלב הלפני האחרון בפרוטוקול מופע האימה, שבו צריך לתת להם לפרוק הכול, ולגלות לנו שוב שמספיקות פחות מחמש שנים בעולם הזה כדי לדעת שהחיים מתסכלים לאללה. אנחנו מקבלים בתמורה נזק בעור התוף ועוד שתי שערות לבנות בבלורית.
י?ל?דו?ת היא ככל הנראה צורת החיים החופשייה והמשועבדת ביותר הידועה לאדם. מצד אחד, אין להם עכבות, הם לא סורסו על ידי נימוס ודרך ארץ, ובאופן טבעי הם רוצים לעשות מה שבא להם והכי אקסטרים שיש. הכול חשוף, גלוי, הרגשות שלהם על הקצה, נעים כמטוטלת, וכל דבר פעוט מפעיל אותם. הם חיים את הרגע והם תמיד ממש בתוכו, מונעים על ידי אינסטינקטים ואמוציות.
מצד שני, כל החופש הרגשי הזה כלוא בתוך מסגרת סביבתית נוקשה, וילדים קטנים למעשה חיים בחוסר ידיעה מוחלט וללא שליטה על חייהם. קובעים להם לאן ללכת, עם מי, מתי, מכתיבים להם סדר יום ולאורך מרבית היום אנשים מבוגרים ומתורבתים מנחיתים עליהם הוראות שאמורות להפוך אותם בעתיד לאנשים מבוגרים ומתורבתים. זה טוב ונכון, הילדים זקוקים לתחושת ביטחון וסדר בחיים, אבל לפעמים זה מאמלל ופשוט נמאס להם להכיל את כל ה"חינוך" הזה. חלאס, תנו לי כאן ועכשיו, או שאני יוצר חיזיון אור-קולי של הורות תחת אש. אי אפשר למנוע את זה, רק להבין, להכיל, להמשיך הלאה, ולהשתדל לזכור לעשות להם פדיחות בגיל 14 כשיציגו לנו לראשונה את החבר/ה שלהם.
אחר כך, בבית, הגענו לשלב האחרון בפרוטוקול, שלב הסצנה הכי אמריקאית בספר: סעיף 6 - "בן, אני רוצה לדבר איתך". הוא התיישב לידי. אמרתי לו בשקט שהוא בוגר וככה לא מתנהגים ילדים בוגרים, שלא תמיד אפשר או חובה לקבל "משהו לדרך", שהמילים שהטיח בי ברחוב פוגעות ומבישות, וכשמתנהגים ככה רק מפסידים. הוא אמר שהוא מבין, ואני אמרתי שאני מאמין לו. התחבקנו, ויצאנו בצוותא לסלון. מסך.