שמיים בהירים, רוח מלטפת, קרני שמש של אחר הצהריים, אני יושב בתוך כיסא נוח על הדשא, מרים מדי פעם מבט לעבר רוג'ר פדרר הפרטי שלי, ומוריד מיד כדי לקרוא או לשלוח עוד sms, כי זה מה שעושים הורים שלוקחים את הילדים שלהם לחוגים. לפני אימון הטניס הילדים התחממו עם כמה ספרינטים. הילד רץ בכל כוחו, מנסה לעקוף את הילדים האחרים, נותן את הנשמה במגרש. אני מרים שוב את המבט ולפתע קולט את הקטנצ'יק מאבד שיווי משקל, נופל קדימה ומשתטח. אאוץ'. הוא ממשיך לשכב כמה שניות, פניו בין ידיו, המדריך חש אליו מיד, מעודד אותו. הוא קם, בוכה, והולך אליי. כמה פעמים עוד נראה את הסרט הזה בחיים?
אני מחבק אותו, ורואה שהאזור סביב העין שחור מלכלוך האספלט, אדום מדם ורטוב מדמעות. הוא נרגע די מהר אבל גם העין התחילה להתנפח די מהר. לא התרגשתי. כבר ראינו דברים גרועים מזה. לא צריך פה מורפיום וגם לא חילוץ במסוק. זה מסוג הפציעות שבמדריך ההורים לרפואת חירום מסווג תחת "תשטוף במים ואל תיגע, אחרת זה לא יעבור". אז הלכנו לחדר העזרה הראשונה, שטפתי, חיטאתי, הדימום פסק, והוא חזר למגרש. "כל הכבוד באבא, אתה גיבור גדול", החמאתי לו, ולא ידעתי שבאותו רגע נכנסתי לצרה גדולה. כבר באותו ערב הילד נראה כמו מייק טייסון אחרי יום רע בעבודה. מאותו רגע הפכתי לחשוד המיידי.
ככה זה עם בנים. מחפשים עניינים. רוצים לנצח, גם אם מדובר בחימום לאימון טניס. כשבנות רואות עץ הן יושבות בצ?לו, ומתחילות לדבר, ולסרק זו את זו, ולדבר, ואז מישהי אומרת מילה בטון קצת מתנשא, והשנייה נעלבת, והשלישית מפשרת והרביעית מגשרת, ואז הן משלימות וחוזרות לדבר, עד שפתאום צץ מישהו עם צו גיוס ביד ואומר להן שימשיכו לדבר, אבל בבקו"ם. אצל בנים זה אחרת. זה לא עץ, זה הבופור. מיד הם הופכים ענפים למקלות, כלומר חרבות, ומטפסים עליו כדי ללכוד עורבים, כשכל מה שמעניין אותם תכלס זה מי הצליח לטפס הכי גבוה ובזמן הכי קצר. בנים חיים לאורך, בנות חיות לרוחב. ויש לזה מחיר פיזי.
למחרת, בגינה הציבורית, קיבלתי את המבט הראשון מאחת האימהות. "הוא נפל בטניס", הסברתי, והיא הסתכלה על הילד במבט מרחם, ואז הנהנה במעין חוסר אמון והמשיכה לדרכה. "הוא נפל בטניס", המשכתי לדבוק בכתב ההגנה, כשכל מי שנתקל בנו בגינה הזדעזע מהפנס שיש לילד בעין. ושוב, אותו הנהון שכולו "תמיד האמנו שאתה מסוג האנשים שמאזינים לוורדה רזיאל ז'קונט".
הדם סביב הפצע התקרש ונצבע סגול, ויחד עם הנפיחות זה נראה בדיוק כמו שאתם חושבים. הגננת ניגשה אליי, הביטה לי בלבן של היצחק קדמן של העיניים, ושאלה בטון שקט, "מה קרה לו בעין, הוא סיפר לי משהו על טניס", כשכל שפת גופה זועקת, "ילדים בני ארבע וחצי לא משחקים טניס, ספר את האמת ואולי הפרקליטות תלך לקראתך עם עסקת טיעון". "כן, הסתבכו לו הרגליים, והוא נפל", עניתי בטון מתנצל, כבר לא מאמין אפילו לגרסה של עצמי.
כדי לנקות את שמי התחלתי לחבק אותו בפרהסיה כל עשר דקות ולנשק אותו במופגן בסוף כל שעה עגולה, קניתי לו גלידה יום-כן-יום-בטח-שכן, צחקתי במתכוון בקול רם ומוגזם מהבדיחות והשיגועים שלו, שרתי איתו שירים ברחוב והקרנתי אבהות למופת, אבל הסביבה המשיכה לתקוע בי מבט שמגיע לאחד שמלטף ומשקר. באיזשהו שלב כששאלו אותי מה קרה לו בעין, עשיתי פורוורד אליו, "נו, תספר מה קרה לך". הוא סיפר בגאווה איך נפל בטניס והיה גיבור, ואני הקפדתי להוסיף שאיזה מזל שנפל ככה ולא אחרת כי אז הפציעה הייתה חמורה באמת, אבל שוב ושוב קיבלתי את המבט הזה של "עם מה הרבצת לו כדי שיספר לנו חארטות כאלה, יא חולה נפש".
כשנסעתי עם אשתי באוטו וציינתי כבדרך אגב כמה יפה ומהר מחלים הפצע שלו בעין, היא פתאום סיפרה שגם היא נתקלה במבטים מזועזעים וחשדניים כלפיה, והרגשתי הקלה. אני לא לבד בתיק פלילי 427634/13 מדינת ישראל נגד א. מיכאלי. לא רק אני מסתובב כאשם שלא הוכחה חפותו זה כמה ימים.
אבל כנראה שהמוניטין שלי בכל זאת עשו את שלהם, הסביבה הייתה מספיק מודעת לכך שהבן שלי נפצע כתחביב ובפצע הזה אין צורך לחטט. המשטרה לא צריכה לבקש את ערנות הציבור, מסתבר שבמקומות מסוימים הוא ערני. וטוב שכך. הלב נחמץ מהמחשבה על המקומות בהם הציבור פחות ערני, או גרוע מכך - מעדיף להביט לצד השני, וילדים מסתובבים עם פנס גדול בעין וכאב גדול יותר בלב, שנגרמו דווקא מאלה שאמורים להגן עליהם ולטפח אותם.
אמצע השבוע, 06:15 בבוקר, חדר השינה. לעזאזל עם שעון החורף הזה שחרבש להם את השעות. הם משתוללים על המיטה שלנו, הגדולה שולחת רגל ארוכה מדי, הקטנצ'יק חוטף באף, אני מפסיק מיד את ההשתוללות, מביט בו אחוז אימה ומקווה שהפנים לא יתנפחו לו. לא יצאנו הרגע מהסרט הזה?