מי מפחד מכיפה אדומה?

פעם, הרבה לפני שילדים היו לוקחים איתם את האייפד למיטה, ילדים היו שומעים סיפור לפני השינה. זו היתה דרכם של ההורים לעזור לילדיהם לעבור מערות לשינה, מעשייה לרגיעה וממחשבה לחלום.

בעבודה עם הורים וילדים אני מגלה שוב ושוב ששעת הסיפור הביתית היא דבר נדיר ברוב הבתים, שהרי בתוך מירוץ החיים הבלתי פוסק לקריירה, ניהול בית והישרדות כלכלית - למי נשאר זמן להקריא מעשייה?

מחקרים מוכיחים שהקראת סיפורים בגיל הרך תורמת להתפתחות הרגשית, השפתית והשכלית של הילד, וכן מפתחת את הדמיון, הביטחון העצמי וההתמודדות עם פחדים.
שעת הקראת הסיפור היא שעה שבה שני המשתתפים, הן המקריא והן המאזין נשאבים אל העולם הדמיוני. הילד נשאב אל העולם הסיפורי מתוך סקרנות ועניין ואילו ההורה, מתוקף היותו המקריא, נשאב אל העולם הזה כדי להעביר את החוויה לילד שלו.

ההורה, שבמשך רוב שעות היום כבול למציאות במשימות כמו עבודה, הכנת אוכל והסעות לחוגים יכול להרשות לעצמו בזמן הסיפור להתרווח, לשכוח מהמשימות השגרתיות ולפנטז בעצמו על עולם שבו גמדים חרוצים דואגים לכלכל את הבית ופיות אחראיות על הניקיון.

בתוך עולם הסיפורים סיפורי אגדות הם יקום מיוחד בפני עצמו. המכנה המשותף לכל האגדות הוא שהן לא כפופות לחוקי המציאות. כך למשל סבתא וכיפה אדומה יצאו שלמות מבטן הזאב, הפיה הטובה תפרה לסינדרלה שמלה מפוארת ופיטר פן לא התבגר לעולם.

בדיוק באותו אופן, יכול הילד להרשות לעצמו לפנטז על דברים שאין להם הצדקה ומקום בעולם האמיתי ולהפליג על כנפי הדמיון. כשהילד וההורה נמצאים בתוך עולם האגדה, הילד יכול להאמין שיש לו כוחות בלתי מוגבלים, שעומדים לעזרתו קוסמים ונסיכים וגם שאבא ואמא יהיו איתו ויגנו עליו תמיד מכל רע.

עוד דבר שמאפיין כל סיפור אגדה הוא שתמיד יש טוב ורע, ובמאבק ביניהם לעולם הטוב ינצח. הנוסחה הזו מאפשרת לילד להתמודד עם הפחד בתנאים מוגנים. בכל אגדה יש רגע שבו לא ברור האם הטוב יגבר על הרע או ייכנע לו. זה בדיוק הרגע שבו הילד יכול להרשות לעצמו להרגיש את הפחד, להתרגש מן התחושה וגם לדעת שבעוד דקה או שתיים הכל ייגמר בשלום. הרי הגיבורים תמיד חיים בעושר ואושר עד עצם היום הזה. המאבק הזה בין הטוב לרע, שבאגדות תמיד נגמר בקתרזיס, הוא הזדמנות נפלאה לעזור לילד שלנו להתמודד עם הפחדים שלו.

בואו נאמר את האמת, כולנו פוחדים. בכל גיל. הפחד הוא רגש נורמלי שאנו מתמודדים איתו כל הזמן: מי לא מפחד מרופא שיניים? מי לא חושש שמסיבת יום ההולדת שארגן לא תהיה מוצלחת? מי לא חרד שלא יתעורר בזמן לדיון המכריע בבית המשפט? בתור מבוגרים, הפחדים הבסיסיים שלנו זוכים לעידון בזכות כוחות ההתמודדות שגילינו בעצמנו לאורך השנים, אבל אצל ילדים, הפחדים מוחשיים ומאיימים יותר.
יש לכך כמה סיבות:
א. מבחינה קוגניטיבית, ישנן תופעות שילדים לא מסוגלים להבין (כמו איך נוצר הרעם, מה משמעותו של החושך) ולכן הן מפחידות יותר.
ב. מבחינה רגשית, ילדים עשויים להרגיש חסרי אונים מאחר והם תלויים במבוגרים. בנוסף, קיים אצל ילדים הפחד שמשהו שהם יעשו יגרום להם לאבד את אהבתם של ההורים.
ג. מבחינת ניסיון חיים, איך לילדים עדין זכרונות של התמודדות מוצלחת עם פחדים.

לכל ילד פחדים שאופיינים לו, אך יש מספר פחדים המשותפים לילדים רבים, כמו: פחד ממפלצות, מרוחות רפאים ומהחושך, פחד מחיות (אמיתיות או דמיוניות), פחד מפני זרים, פחד מרופא, פחד מכאב, פחד ממים, פחד מקולות חזקים, פחד להישאר לבד, פחד ללכת לאיבוד.

חלק גדול מהפחדים הללו נובעים מהקושי של ילדים להבדיל בין מציאות לדמיון ודווקא הקראת סיפור, שמהלכת על התפר שבין דמיון למציאות יכולה לעזור להתמודד עם הפחד.

מבחינה מנטלית, הסיפור הוא מרחב ביניים - מעין גשר - בין המציאות לדמיון. מצד אחד, הילד נמצא בבית שלו או במיטה שלו - במציאות אמיתית לגמרי. מצד שני, הסיפור הוא בדיוני וכפי שציינתי קודם, לא מוכרח להיות כפוף לחוקי העולם האמיתי. את כל הקומבינציה הזו מלווה ההורה, שמשמש פה כחיץ בין הילד לביו הפחדים שמאיימים – באופן לא מודע – להרוס אותו.
כך, הילד יכול להרגיש את הפחד, להרגיש מוגן מפניו, ולהגיע אל חוף המבטחים של סוף הסיפור, ההפי אנד.

למשל בסיפור של כיפה אדומה: הדמות המרכזית היא ילדה, שהולכת לבקר את סבתה, בחדווה ובדרך יש לה הזדמנות ליהנות מהטבע – היער. ללא ספק נראטיב שלכל ילד קל למצוא את עצמו בו.
בשלב בו כיפה אדומה הולכת ביער ונהנית ממה שיש לו להציע – פרחים, ציפורים, פרפרים – הילד יכול להתערסל בריחות ובצבעים שהוא מדמיין שכיפה אדומה רואה ומריחה.

כשהזאב טורף את סבתא ומחכה בביתה לכיפה אדומה, המקריא והילד שותפים לאימה שמתעוררת ומחכים בחיל ורעדה לבאות. זהו שלב שבו הילד יכול להרגיש באופן מאוד מוחשי את הפחד, ולצלוח אותו מתוקף העובדה שהסיפור דמיוני והעובדה שההורה איתו.

בסיום ההרואי שבו הצייד מציל את כיפה אדומה ואת סבתא, הילד מרגיש, שוב באופן לא מודע, כאילו הוא עצמו גאל אותן, וגם נגאל מהפחד שהיה מנת חלקו רק כמה דקות לפני כן.

כאמור, כל סיפורי האגדות מאפשרות לילדים להתמודד בצורה מבוקרת עם פחדים, אך יש גם רגשות נוספים שסיפורים מעלים כמו קנאה (בסיפור שלגיה), ייאוש (הסנדלר והגמדים), דחייה חברתית (נסיך צפרדע) ועוד.

הקראת סיפור מתאימה כבר מגיל כמה חודשים, אך סוג הסיפורים ודרך ההקראה משתנה לפי השלבים ההתפתחותיים של הילד:

בשנה הראשונה לחיי הילד, הקראת סיפורים היא דרך לפתח הרגלים טובים: להתבונן בתמונות, לשמוע צלילים ולתת להם משמעות, ובעיקר ליהנות מבילוי שכולל מגע ריח וקול, כשיושבים על אבא או על אמא. בשלב הזה, כדאי לחשוף את הילדים הרכים לספרים שיש בהם ציורים בולטים וצבעים מגוונים, כמו ספרים עם תמונות של חיות, צורות גיאומטריות וכדומה.

בשנה השנייה, הילד מתפתח מבחינה שפתית וגם אם הוא עדין לא מדבר, אפשר כבר לראות שהוא מבין את רוב מה שאומרים לו. ההבנה הזו מאפשרת לילד יותר קשב וריכוז ובגיל הזה ילדים גם נהנים ממקצב וחריזה ולכן ספרים בחרוזים מתאימים במיוחד, כמו "תירס חם", "הבית של יעל", או "ברכבת יושבת ארנבת". בגיל הזה כדאי להקריא סיפורים בדרך תיאטרלית, בתוספת קולות וניגונים.

בגיל שנתיים עד ארבע, ילדים מסוגלים לשמוע סיפור שיש בו רצף עלילתי. בשלב הזה, הילד כבר מבין את השפה בקלות ופנוי לתרגל את הדמיון כשהוא מאזין לסיפור. כדאי לחשוף את הילדים גם לתמונות שמלוות את הסיפור, כדי להעשיר את החוויה שלו. ספרים קלאסיים שמתאימים לגיל הזה הם למשל "דירה להשכיר", "לקוף יש בעיה", "איילת מטיילת".

לקראת גיל חמש כבר מכירים ספרים וסיפורים, ונמשכים במיוחד לדמויות מעניינות, הומור שמתאים לגיל ואיורים טובים. בשלב הזה הספרים הם דרך ללמוד על קודים חברתיים, להתמודד עם פחדים, ולעבד תכנים רגשיים שעולים מחיי הגן והבית. אחרי ההקראה אפשר לפתח עם הילד שיחה ולהבין איך הוא מפרש את המסופר. בגיל זה אפשר גם לקרוא באוזני הילדים סיפורים ארוכים יותר, כמו "איתמר פוגש ארנב" או סיפורים בהמשכים.

ובעצם, ילדים בכל גיל אוהבים שמקריאים להם סיפורים ואפשר להמשיך עם ההרגל המצויין הזה גם אחרי שהילדים כבר יודעים בעצמם לקרוא.

שלומית גרוס-גל היא עובדת סוציאלית קלינית, מומחית בתחום הילד והנוער, מטפלת בהורים ובילדים