שמישהו יכין לי תה עם לימון ויביא את שמיכת הצמר המשובצת מהחדר הסמוך, בינתיים אני אכוון את הטרנזיסטור על רשת א' ואאזין ל"בריאות שלמה". וגם בבקשה לסגור מעט את החלון, יש רוח פרצים. ככה זה, הם מתבגרים ואנחנו מזדקנים, לא? לאחרונה אני מקבל יותר מדי סימנים כאלה מכיוון הגדולה. בת תשע וקצת אבל מרגישה יותר, בטח שמתנהגת כמו הרבה יותר, וגורמת לי להבין שכדאי להתחיל להסתגל לאט לאט למציאות של הרתעה הדדית, כי את פרויקט ההעשרה הזה אי אפשר לעצור, מקסימום לעכב.
הסימנים גלויים. בקבוקי הלק שמסודרים כמו חיילים על המדף, הפוסטר של "השמינייה" על הקיר, ז'קט הג'ינס שעליה באופן קבוע, ומה זה ז'קט ג'ינס אם לא סיקסטיז ומרד נעורים. הכול התנקז ליום ההוא בו נסענו יחד. היא ישבה במושב הקדמי לצדי ושאלה אותי כמה אקסיות היו לי. הודות לקור רוחי הלא אנושי נמנעה תאונה באותו רגע. הבטתי בה, והבנתי שחצינו את נקודת האל-חזור, הצנטריפוגות האלו ימשיכו להסתובב וזאת רק עוד פצצה מבין רבות שנספוג בעתיד.
הישיבה שלה במושב הקדמי באוטו היא בעצם מימוש הרצון שלה להתקדם שלב בחיים. לשדרג את מעמדה במשפחה. זה עוד שלב בהתבגרות, ואפשר להבין למה היא נברה באינטרנט עד שהוכיחה לי - פיקסלים על גבי מסך - שמותר לה על פי חוק לשבת לצד הנהג. ניסיתי למצוא פסיקות סותרות בערכאות משפטיות שונות, אבל היא מצאה סימוכין לכל דבר וטענה כי אין פה שום ל?קו?נ?ה כך שאין עילה לדחיית ביצוע גזר הדין. הסכמתי. התנאי היחידי שלי היה שכשאנחנו נוסעים כמשפחה, היא תשב עם אחיה מאחור. הלו, שלא תשכח שאנחנו עדיין נושמים, ותשמור על הכבוד של אמא.
מי אמר שגיל ההתבגרות מבלבל רק את הילדים. גם אנחנו מתקשים לאכול את המצב. מצד אחד, אני שמח שהיא מתפתחת ללוחמת צדק שדואגת קודם כל לאינטרסים שלה ככה מתקדמים בחיים, לא? ומצד שני, לאט לאט הבייבי שלי משתנה ומתבגרת ואני צריך להדביק את הפער, וללמוד על הדרך איך לחיות עם סוג של אביגדור פלדמן בבית.
השאלה על האקסיות כבר הייתה מכה מתחת לחגורה. קודם כל ההיכרות עם המונח. תמיד יש את הפער הזה בין איך שאתה תופס את הילדים ואיך הם תופסים את עצמם, וכשהמבוגרים מדברים בינם לבין עצמם הם שוכחים שה-8200 הקטנים האלה יושבים להם על התדר ומאזינים לכל מילה. אז כשלוקחים ילדה עם אוזניים תוצרת רפא"ל, מחברים לזה יכולת ניתוח של ראש אמ"ן ומכניסים את זה למציאות של סדרות טלוויזיה בהן כל הדיאלוגים הם משום מה על עניינים שבינו לבינה, מקבלים סדנת שבי משפחתית. לא זוכר מה עניתי, אני רק זוכר שהייתי כפות להגה ורטוב מזיעה כשזאת מהמוחבראת מצליפה בי שאלות.
אנחנו כל כך עסוקים בלחיות ולא שמים לב איך בכל יום שעובר הם הופכים גדולים יותר. מתוחכמים יותר. יודעים יותר. מסוגלים יותר. הנה, רק בשבת שעברה הגדולה צלחה את הכנרת ושחתה 1.5 קילומטרים. אני מכיר כמה אנשים שלא מסוגלים לעבור את המרחק הזה בהליכה ויעדיפו להזמין מונית אחרי 300 מטר. כשהיא חזרה עם המדליה התרגשתי יותר ממנה, כי ילדים מתבגרים תמיד מנסים לשחק אותה קו?ל, אבל בעיקר התפעלתי, ונזכרתי שוב שהילדים שלנו מסוגלים להרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. זה גם הזכיר לי שאפשר לדרוש ממנה לסדר את החדר לעתים תכופות יותר, כי אם היא שחתה 1.5 קילומטרים, היא בטח מסוגלת להפוך אזור מלחמה של 8 מ"ר למקום שאפשר לחיות בו.
ויש את העולם הפנימי שהם יוצרים לעצמם. בכל פעם שאני עובר לידה כשהיא צופה במחשב ב"ראש גדול" או "החממה" ושאר סדרות הנעורים האלה, היא לוחצת על הספייס-בר ועוצרת את הסרטון עד שאני, סוכן הסקוריטטה הפרטי שלה, יתנדף מהאזור. מקש הספייס הוא הדרך שלה להתנתק מעיניי הבולשות וליצור לעצמה ספייס, וזה בסדר. היא חייבת לפתח אישיות עשירה ואסוציאטיבית משלה, ואני בעד, גם אם במקום לצפות בסרטון הסבר על היווצרות כדור הארץ היא מעדיפה לראות פרק בסדרה בה צעירים וצעירות עם קול מאנפף מדברים על ההוא ועל ההיא.
כשמתבגרים אנחנו מכירים את זה ההורים תמיד נראים כמו התערבות פולשנית, ומבחינתה הספייס-בר הוא שלט "אין כניסה" בשבילי לעולם שלה. גבול שהיא מותחת. פה הדור שלי ופה הדור שלך. אז אני נמנע מלשחק אותה אבא מגניב ולהתעניין במה שהיא צופה, אולי כי יש עוד דרכים להיחשף לעדי הימלבלוי. וגם שכנעתי את עצמי שעדיף שתישאב לרע במיעוטו בצורת סדרת נעורים מלאה בועות, מאשר שתתחיל לשוטט ברשת ותיתקל בטעות ברע בתפארתו בצורת סרט בכיכובו של רון ג'רמי. טפו.
הימים עוברים והסימנים מתרבים, הם מתבגרים ואנחנו מזדקנים. הדלקתי את המחשב וגיליתי ששומר המסך שלי הוא מייקל לואיס. WTF!? טוב, המתבגרת הקטנה הדביקה שם תמונה של הדוגמן מחובק עם איזו מירב פלדמן או איך-שקוראים-לה, כדי להקהות את חושיי, וזה הצליח לה, כי שוכנעתי שזה לגמרי בסדר לרענן לפעמים את שומר המסך, ולהחליף את התמונה המשפחתית מהחופשה ההיא בצרפת בתמונה של מירב פלדמן או איך-שקוראים-לה. כן, גם מייקל לואיס שם. אבל בשורה התחתונה מישהי החליטה שבשומר המסך שלי יהיה גם מייקל לואיס, ועכשיו ברור לכולם שבנות בגיל 9 כבר מבינות מה זה מייקל לואיס, והאבות שלהן צריכים להבין שהן מבינות - ולחיות עם זה. מה שמזכיר לי שבעוד חמש שנים הנסיכה תביא צפרדע לארמון והם יסגרו את הדלת כדי להתכונן למבחן בתושב"ע, ואני אטפס על הקירות ואז אכנס רק כדי להביא להם מיץ קר ועוגיות ו...גרררר.