הים אותו ים וההורים אותם הורים. כל יום אנחנו שוברים את הראש איך למלא את הסודוקו הזה שנקרא אחר הצהריים, הזמן בו הילדים משאירים מאחור את כל החוקים, הכללים והמשמעת שהכריחו אותם להתעטף בהם במסגרות החינוכיות, והופכים למה שהם, ילדים. באופן מפתיע, אלה גם בדרך כלל השעות שאתה משאיר מאחור את כל החוקים, הכללים והמשמעת שמכריחים אותך להתעטף בהם בעבודה, ואתה הופך למה שאתה, אבא.
יש אלף דרכים לבלות עם הילדים את שעות הפנאי, אבל נדמה שרק אחת היא האולטימטיבית, הקסומה וזאת שמבטיחה שכו-לם יהיו מרוצים שעתיים ביום חול על ים של חול. לעשות יום ים. כי אין כמו לשכב על הגדר הרטובה בגבולה המערבי של ישראל באמצע השבוע עם הילדים, כדי להרגיש ששברת את השגרה, שעקצת את המערכת, שישיבה מתחת לשמשייה הופכת את החיים לפחות קשים.
הסתיו אמנם מקצר לנו את הימים ומפזר עננים שיוצרים שקיעות מרהיבות, אבל על הדרך גם מסדר מזג אוויר אידיאלי, מים קרירים ונעימים ואפשרות לבלות בחוף בלי לפגוש את כל עם ישראל מורח על עצמו קרם הגנה רק באמצעות צפיפות. אם בקיץ הבילוי בים הוא דיפו?לט לכל יזמה שקרסה, הרי שבתקופה הזאת הוא הברקה שמזכה אתכם במבטי הערכה מהסביבה. זה המקום היחיד בו אתה יכול להעביר שעתיים-שלוש עם הילדים בסוג של טבע, ללא צורך במזגן, קרוב יחסית לבית, מקום עם אטרקציות שעולה 0 שקלים באופן עקרוני, וגורם אושר גם להורים וגם לילדים. אוקיי, יכול להיות שלתושבי מצפה רמון או כרמיאל האוצר הזה פחות זמין, וגם בריכה יכולה להוות סוג של תחליף, אבל פה זה לא נבאדה או קנזס, ואם תיסע שעה לכיוון כלשהו תיעצר על ידי איזה ים. או מג"בניקים.
לילדים אף פעם לא תהיה התנגדות ללכת לים. זאת בדיוק הסיבה לכך שהם תמיד יתנגדו ללכת לים. האירנים הקטנים הם אמנים בניהול משא ומתן, והסירוב נועד כדי לקבל הבטחה להטבות ייחודיות בצורת ארטיקים וסתם כדי להרגיש מחוזרים. אבל גם אותנו היהודים לא עשו באצבע, ואתה מסכים מיד לכל דרישה כי מבחינתך זאת סנקציה שאפשר להפעיל כשהם שוחים במים העמוקים, ועושים כאילו אינם שומעים אותך קורא להם לצאת בגלל קרבה מסוכנת מדי לחופי קפריסין.
אבות אוהבים לבלות עם הילדים בים בעיקר כי מדובר ב"שגר ושכח", הסגנון המבצעי האהוב עלינו. הילדים מ?ת?פ?ע?ל?ים את עצמם ומשאירים אותך לבד או עם ההורים הנוספים, ליהנות מרגעים נדירים של שקט. כלומר שקט יחסי. כי גם במקום הכי פסטורלי תמיד תהיה חשדן ומגונן, דרוך כמו בולדוג לשמור על חייהם. פשוט משום שלילדים יש נטייה לבחור תמיד בפעולה שהכי מסכנת אותם בכל זמן נתון, כזאת שמגיל מסוים נחשבת כנטייה לאובדנות. בני השנה לעולם ינסו לאכול חול ולבלוע זפת, בני השנתיים עד ארבע תמיד ייכנסו למים צעד אחד עמוק מדי, בני החמש חושבים שאם הם לומדים שחייה הם אשכרה יודעים לשחות, ובני השש עד 13 זורקים בוץ זה על זה ועל הסביבה, ותמיד יש סכנה שזה שיושב לידך וחוטף הוא מאלה שמוכנים לבזבז כמה שנים בכלא רק בגלל שמישהו פגע להם בכבוד.
וגם אם ה"שגר ושכח" לא עובד ובא להם שתשחק איתם, אז אוקיי נכנסת להשתכשך ולצחוק איתם במים או ישבת על החול הנעים כדי לבנות איתם ארמון, ובכן, איש לא נשבר נפשית ואיבד את שפיותו בגלל דברים אלה. ההפך. אלה הרגעים שבהם אתה הכי רחוק מסווט-שופ סיני של חמישה דולר עבור 14 שעות עבודה ביום. הלו, אתה בים. וזה בדיוק הקסם של הים, הוא שומר עלינו צעירים. מקפיא את הזמן. מחזיר אותנו לילדות.
בזכות היותך אבא יש לך לגיטימציה מהחברה להיות אדם מבוגר ומאפיר שיושב ובונה ארמון בחול; איש לא יחייג 100 אם יראה אותך אוסף צדפים יחד עם ילדים ואומר להם בעיניים נוצצות "בבית נכין מזה שרשרת"; אתה יכול לשחק מטקות והמציל יספוג את זה כי דחילק, אתה מכשיר אותם לקבלת תעודת זהות כחולה; מותר לך לחפור להם "בריכה" בלי היתר בנייה מהרשויות, והמורב?ידיים שבינינו מרשים לילדים "לקבור" אותם בחול, סתם כדי להיות מוכנים לעתיד.
גלי הצעירו?ת הללו יוצרים שתי בעיות עם הבילוי בים, שכגבר ואבא קשה לך להתגבר עליהן והן גורמות לך לדיסוננס קוגניטיבי קשה. מהרגע שהגעת לחוף אתה נע על קו התפר שבין בחור מפוצץ הורמונים בן 21 לבין אבא בן 37 המשחק עם ילדיו במים ובונה איתם ארמונות בחול. ככה זה כשמסביבך נשים בבגדי ים. הן שם, וקשה להתעלם מזה. הרי היית גבר לפני שהפכת לאבא. וכך יוצא שלאורך הבילוי הגוף רווי בתמהיל לא ברור של תאווה ומבוכה. רק אחד כמו ביל קלינטון מסוגל לטעון שזה לא נכון מבלי למצמץ.
הבעיה השנייה היא שאתה מביט סביב ומבין - לא להאמין - שעכשיו אתה זה שסוגר את הבסטה, אתה השוטר הרע, משבית השמחות, זה שצועק להם מאה פעם שייצאו החוצה כי הולכים, מתרגז עליהם שרצו בחזרה לחול דקה אחרי שנשטפו, מתלונן שהם לא עוזרים לסחוב את התיקים, מאיים שאם לא יירגעו מיד אז אין ארטיקים. בקיצור, אתה זה שמבין שהים אותו ים וההורים אותם הורים.